אני הומו, או-קיי? (פרסי ג'קסון פאנפיק)

ניקו:

ניקו:

"אני הומו, או-קיי?!" שמעתי את עצמי אומר. רגע מה?? אני באמת אמרתי את זה?! שיסט. הרגשתי את הלחיים שלי מאדימות, כולם נשארו חסרי מילים- הם נראו כאילו אמרתי להם שצתי מישהו.

"ניקו..." ג'ייסון התחיל להגיד.

"לא!" קראתי "אני לא רוצה לשמוע את זה!" צעקתי וברחתי לביתן שלי. התנהגות אמיצה, אני יודע. בדרך חצויים ראו אותי רץ במהירות ובדרך חשבו 'ועוד פעם הפריק הזה רץ בפראות לביתן שלו, בטח בשביל לחתוך או משהו' לפחות זזה היה מה שהפרצוף שלהם אמר.

רק אל תבכה, רק אל תבכה זה לא עבד. הרגשתי את הדמעות נושרות לעבר החולצה שלי. (כן היא שחורה, תודה ששאלתם).

"ניקו" שמעתי את ריינה קוראת מחוץ לביתן "אפשר להיכנס?"

"לא!" צעקתי לה חזרה. לא באמת חשבתי שהיא תקשיב לי, בכל זאת, לא אומרים לפראיטור של רומא החדשה מה לעשות ובאמת לצפות שיקשיבו לך. ניסיתי לנגב את הדמעות בשביל שהיא לא תראה שבכיתי בזמן ששמעתי את הדלת נפתחת (לעזאזל, באמת היו חייבים להמציא לנו דלתות בלי אפשרות לנעול אותן?!).

"אל תבכה, אין לך למה לבכות" ריינה אמרה ברכות, היא אמרה למראה הפנים האדומות  והעיניים הגדולות שלי "אתה בסדר גמור, זה הם שאידיוטים אם הם לא מקבלים אותך, והם מקבלים אותך- הם רק היו מופתעים טיפה".

"אני לא רוצה שהם יקבלו אותי! אני לא רוצה להיות שונה!! אני רק רוצה להיות כמו כולם, לאהוב בנות כמ כל הבנים בעולם!".

"הרוב" ריינה תיקנה אותי.

"בסדר הרוב, למה אני לא יכול להיות חלק מהרוב הזה??" צעקתי ורקעתי ברגליי כמו ילד קטן.