החלק הכי קשה במוות הוא לדעת שלא תפגוש אותו שוב לעולם.
לפחות זה מה שאני חשבתי.
קוראים לי שיר בת 20 ,לפני שנתיים החבר שלי נרצח לנגד עיניי.
כן לקח לי 1.5 ״לשכוח״ ממנו.
היום יש את ההזכרה שלו ,אני שונאת לבוא עליה.
כולם מרחמים על כולם,כולם כועסים על כולם והכי נורא כולם מתגעגעים עליו.
-לפני 3 שנים-
היום מתחילים את כיתה י״ב .
״שירוש קומי מאמי" אימא צועקת לי מהמטבח.
קמתי והלכתי לשרותים והבטתי במראה .
השיער הבלונדיני החלק שלי התבלגן מאוד ,העיניים הירוקות שלי הפכו במעט לאדומות והכי נורא העיגולים מתחת לעיניים שלי.
היום היה בסדר יחסית לבית ספר תיכון.
עד שהוא הגיע .
הוא היה עוצר נשימה ,נראה רגיש כזה אבל מסוכן .
אני לא אחת שנפתחת לאנשים אז כנראה שלא נפגש ממש.
כול היום קרקרו סביבו ,מסתבר שהגיע לפה מצרפת ,הוא אכן נראה צרפתי .
העיניים הכחולות ,השיער החום בהיר והשרירים ,גאדדדד השרירים.
יצאתי מהשער אבל מיד נעצרתי בתגובה לצעקה שנקראה .
מסתבר שזה הילד מצרפת.מעניין.
״חכי רגע!״ צעק לעברי .
YOU ARE READING
<<לזייף את המוות>>
ChickLit״לא אל תעזוב אותי״ צעקתי בוכה לגופה. ״בבקשה לא ״ ״הכול בסדר שיר, תבטיחי לי שתשמרי על עצמך.״ אמר בקול חלש. ״מבטיחה״ הוא הפך ללבן ,זהו הוא נעלם לי. סיפור חדש
