//Another//

Chapter 9

"הלו?" קולה של אימי הפציע מהטלפון. התחלתי להלחץ, שנים שלא דיברתי איתה, ואני אפילו לא זוכרת את קולה. מאז שעזבה אותי, למדתי לתעב אותה,
כי הרי איזו אמא עוזבת את הבת שלה בגיל כל כך צעיר?
תנשמי עמוק, כריסטינה. תנשמי.

"כן?" עניתי בקול קר.
"למה לא ענית לטלפונים שלי? ולהודעות?" שאלה.
"יש לי חיים, את יודעת. אני לא יושבת על התחת וכל היום בטלפון." התחלתי להתעצבן. שתיקה.
"אני רוצה להפגש איתך." אמרה. צחקתי צחוק עצוב נטול הומור, ומחיתי דמעה.

"למה? הרי עזבת אותי עם האבא השיכור שלי, כשהכי הייתי צריכה אותך." אמרתי, לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי, לפני שהספיקה להגות הגה. "למה שלא תעלמי, כמו שנעלמת ופשוט נשכח אחת את השנייה? הרי זה הכי קל, לא?" אמרתי במהירות, קולי רעד.

"לא." אמרה. גיכחתי.
"הרי זה מה שאת לימדת אותי, לברוח." אמרתי בגועל מסויים, יורקת את המילים בארסיות.
"התגעגעתי אלייך." אמרה, ויכולתי להרגיש את כאבה בקולה.
אולי הייתי קצת רעה מידי?
לא. היא עזבה אותך. מגיע לה.

"אנחנו... צריכות לדבר. בבקשה ממך." התחננה. משכתי באפי חרישית.
"בסדר. ביום ראשון, בעשר בבוקר בקפה בקניון." אמרתי, ולפני שהספקתי לשמוע את תגובתה, ניתקתי.
פרצתי הבבכי חרישי, עד שדלת חדרי נפתחה מספר דקות לאחר מכן.

"כריס?" זאת הייתה יוליה. היא סגרה אחריה את הדלת, הדליקה את האור, שהיה חלוש בגלל נורה אחת שנשרפה, והתיישבה לידי במיטה. מיהרתי לנגב את דמעותיי.
"מה קרה?" שאלה בסקרנות, וניגבה דמעה קטנה שירדה במורד לחיי.

"סתם, אמא שלי התקשרה." אמרתי, והשפלתי את מבטי מטה.
"מתגעגעת אליה?" שאלה. הרמתי אליה חזרה את עיניי, ומבטה היה לכוד בשלי. הסתכלתי עליה כמה שניות. לא רציתי סתם להפיל עליה את הסיפור שלי. חייכתי חיוך עצוב.
"כן, משהו כזה." אמרתי, ולקחתי את ידה, שהייתה על רגלי החשופה.

· נקודת מבט יוליה ·

התקדמתי לחדרה של כריסטינה בצעדים קטנים, כדי לא להעיר אותה. אני אוהבת להסתכל איך היא ישנה. איך הפנים היפהפיות שלה, רגועות ונינוחות... איך היא שוכבת על בטנה, כששמיכה דקיקה עוטפת אותה... לעזאזל, אני צריכה להפסיק להתאהב בבנות.

כשהתקרבתי אל חדרה, התכוונתי לפתוח את הדלת, אך שמעתי קולות. סגרתי אותה במהירות, והשארתי חריץ קטן, שאוכל לפחות לשמוע דבר מה. אני לא אוהבת להקשיב לשיחות אישיות של אנשים, אבל הבכי, והקול של כריסטינה, שנשבר בין ההבהרות, סקרן אותי ביותר.

"למה שלא תעלמי, כמו שנעלמת ופשוט נשכח אחת את השנייה? הרי זה הכי קל."

קולה של כריסטינה היה שבור ורעד קלות.
הצלחתי לשמוע קול שקט מעוות, שנשמע מהטלפון.

"בסדר. מחר, ביום שבת, בעשר בבוקר בקפה בקניון."

אמרה בקול יציב, וניתקה. לאחר מכן, היא פרצה בבכי.
נכנסתי אליה.
"כריס?" שאלתי, ולא בכוונה מבליטה את ה-ר' שלי, ויוצא לי מבטא רוסי מוגזם. שונאת כשזה קורה.
הדלקתי את האור בחדר, וסגרתי את הדלת. שיט, אחת הנורות נשרפה.
התיישבתי לידה, וליטפתי את רגלה.
"את בסדר?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה.
"סתם, אמא שלי התקשרה." אמרה, ונחגבתי דמעה בודדת שירדה על פניה היפות.

"התגעגעת אליה?" שאלתי, לא רציתי להראות שבאמת עמדתי מתחת לדלת והקשבתי לשיחה.
"משהו כזה." אמרה, וחייכה חיוך עצוב. היא תפסה את ידי שנחה על רגלה, והסתכלתי בעינייה.
עיניים ירוקות, שנראות אפורות כשהיא בוכה.

היא השפילה את ראשה, וקצוות שיער אחדות נפלו על פניה. הרמתי בידי את ראשה, ובידי השנייה החזקתי קצוות שיער סוררות למאחורי אוזנה.
היא הסתכלה עלי, והבטתי שוב עמוק בעינייה.
נשכתי את שפתיי בחוזקה.

"יש לך דם." מלמלה כריסטינה, והורידה עם אגודלה טיפת דם קטנה משפתי.
אגודלה החמים נגע בשפתי, ונשבעת שהיא יכלה להרגיש את הנשימות שלי, ואת דפחקות הלב שלי.

לפתע, רצון עז בער בי, ולא יכולתי להחזיק את עצמי יותר, והתקרבתי אל פניה. ראיתי שהיא לא נרתעת. לפתע, לא הצלחתי להתנגד להשפעה שלה, וריסקתי את שפתיי על שפתיה. תחילה, עיניה התרחבו בהפתעה, אך לאחר מספר שניות, היא נרגעה, ונישקה אותי חזרה.

הפלתי אותה למיטה, והתחלתי להוריד את חולצתה.
אני לא מאמינה שזה קורה!

***

היי בנות!
אלוהים אני חולה עליכן יותר מאלף וחצי קריאות!
אז אהי חושבת שאני תאחיל לשים מטרות קטנות.

10 הצבעות
3 תגובות

קטן עליכן!
אוהבת אתכן.