אני שוכבת במיטה. מביטה אל התקרה הריקה ומנסה לפענח את ההרגשה המוזרה בבטני עוד מליל אמש. אני לא בטוחה מה זה אבל אני כן יודעת שאני רוצה שזה ימשך.
היום זה היום הראשון לעבודה שלי ב'האדסון קומפני' ואני ממש לא רוצה להרוס את זה. הלחץ כבר נבנה בתוכי והפחד לפשל כבר מנקר בראשי. אני עומדת לעבוד בחברה ענקית שאפילו בחלום לא יכולתי לדמיין את עצמי עובדת שם. ג'ייק עומד להיות הבוס שלי ומשום מה זה גורם לי לרצות להיות שם יותר אבל מלחיץ אותי באותה מידה.
אני מסיימת את ארגוני הבוקר שלי ופונה אל בגדיי החדשים, חושבת מה יתאים למקום כזה. אני עוברת כמעט על הכל ולבסוף לובשת ג'ינס בהיר שנצמד לעורי יותר ממה שהייתי רוצה, וחולצה שחורה ארוכה ומעט רופפת שנתנה לי בדיוק את המראה שחיפשתי. נעלתי מגף גבוה מעט וסיימתי את סידורי.
"אמנדה, צריך לצאת" קולו של ג'ייק נשמע מבעד לדלת. "אני מוכנה" קראתי ופתחתי את הדלת בדיוק באותו הזמן שג'ייק פתח אותה, מה שגרם למרחק בינינו להיות אפסי. "סליחה" הוא ממלמל וצועד לאחור, מביט בי בעיניים פקוחות. "וואו" הוא חוקר את גופי במבטו ואני מרגישה צורך בלתי נשלט לכסות את עצמי. "ג'ייק" אני מכחכחת בגרוני ומבטו חוזר אל עיניי. "מצטער, את פשוט נראית שונה כל כך" הוא מגרד את עורפו. "כדאי שנלך" אני מסמנת לכיוון הרכב והוא מהנהן, ממשיך את דרכו כשאני אחריו.
"אז את לחוצה?" הוא מביט בי לרגע ומחזיר את מבטו אל הכביש. "לא. כן. לא בטוחה" אני נושכת את שפתי. "הכל יהיה בסדר, את תראי" חיוך עולה על שפתיו ופתאום ההרגשה הזאת שוב מעקצצת בי, גורמת לי לשכוח מהלחץ ששקעתי בתוכו.
כשאנחנו יוצאים מהרכב אני עוצרת לרגע ומביטה במבנה הגדול והגבוה העומד מולי. "כל זה שלך?" אני שואלת בהרמת גבה. "כן" הוא מגרד את עורפו. "בואי" הוא קורא לי ומתקדם אל הכניסה, שם מברך אותו המאבטח ושאר האנשים בכניסה. אני מביטה סביבי בהמון ושוב הרגשת חנק ממלאת אותי. "את בסדר?" הוא לוחש לי ומביט בפני האדומות. "כן" אני מחייכת באילוץ. כמות האנשים במקום גרמה לי להרגיש לא בנוח אבל אני אצטרך להתרגל לזה.
אנחנו עולים במעלית והפער ביני ולבין ג'ייק מצטמצם. "את חיוורת. את רוצה שאני אחזיר אותך הביתה?" הוא מביט בי בדאגה ואני מנענעת בראשי, לא מביטה בחלל הצפוץ בו אנחנו נמצאים. "את בטוחה-" הוא נקטע על ידי המעלית שנפתחה. אני יוצאת במהרה ומרגישה שוב את האוויר בראותיי מתמלא. המקום יפייפה ולהפתעתי לא נמצאים בו הרבה אנשים. הווילונות היו מוסתים, נותנים לקרני השמש למלא את המקום. הכל היה נראה שליו כל כך ואנשים בירכו אותנו עם חיוך על פניהם. "אני מבין שאהבת לפי הצבע שחזר לפנים שלך" הוא מגחך ואני מגלגלת את עיניי. "בואי אני אראה לך איפה תהיי" הוא מסמן לי ללכת אחריו.
אנחנו נכנסים לחדר חשוף שדלתותיו עשויות זכוכית מבריקה וחדר נוסף צמוד אליו. רק שהוא סגור ופרטי יותר בעל קירות בטון עבים. "מפה את תעבדי" הוא מצביע על שולחן לבן וארוך שעליו מחשב וניירת רבה. "ופה אני עובד" הוא מצביע על החדר הצמוד לעמדתי. "אני ה-" "המזכירה האישית שלי" הוא משלים את דברי ואני פוערת את פי. להיות המזכירה האישית של הבעלים של 'האדסון קומפני' זה מעבר למה שחשבתי.
"אתה לא חושב שזה יותר מידי? אני אפילו לא יודעת מה אני אמורה לעשות. מה אם אני אפשל" אני נושכת את שפתי בלחץ וחיוך מתרחב על שפתיו. "תפסיקי לדאוג כל כך. את תהיי בסדר ואם את צריכה אותי אני נמצא במרחק של כמה צעדים ממך" הוא מביט ישירות אל עיניי ולרגע נדמה שעיניו יורדות אל שפתי הנמצאת בין שיניי. "לילי תבוא להסביר לך את העבודה ואני בטוח שאת תסתדרי" הוא מהנהן בראשו לבדוק אם זה בסדר מבחינתי ואז מסמן לבחורה ברוטנית יפייפה. "היי, אני לילי" היא מושיטה את ידה בנימוס אך אני משאירה את ידי לצד גופי. "אמנדה" אני אומרת בחיוך והיא מהנהנת. "לילי, תסבירי לה את עבודה ואיפה נמצא כל דבר. אני צריך לעשות כמה שיחות" הוא מביט בה לרגע ונכנס למשרדו לאחר שחיוך קטן מופנה לעברי.
"אז בואי נתחיל" היא אומרת בחיוך וגופי נרגע מעט. היא מסבירה לי במפורט איפה נמצא כל דבר ומה אני צריכה לעשות ואפילו עוברת איתי על כמה שמות חשובים ופגישות קרובות. לאחר שאני סוף סוף מבינה את עבודתי והלחץ פוחת היא חוזרת לעבודתה ואני מתחילה את שלי.
במשך זמן רב אני עונה לטלפונים וכותבת הודעות חשובות בשביל ג'ייק והזמןעובר במהירות. "את מסתדרת?" קולו של ג'ייק נשמע מעלי וחיוך מתפרס על שפתיי. "כן" אני ממשיכה בעבודתי מבלי להביט בו. "בואי נלך לאכול" הוא מניח את ידו על השולחן ואני מישרת את מבטי אליו. "יש לי עוד המון עבודה-". "העבודה תחכה. את צריכה לאכול" הוא קובע ואני מהנהנת בראשי, מרגישה את הרעב שהדחקתי במשך כמה שעות.
"זה ממש טעים" אני אוכל בהנאה את הפסטה שג'ייק הזמין לי
והוא מביט בי עם חיוך. "אני שמח שאת נהנת" הוא מגחך ואני משפילה מעט את עיניי. "מצטער, לא רציתי לגרום לך להרגיש לא בנוח" הוא החזיר את מבטו אל הצלחת וההרגשה של עיניו עלי חסרה לי. למה שאני ארצה שהוא יסתכל עלי? אני שונאת שמסתכלים עלי, זה גורם לי להרגיש כל כך לא בנוח אבל משהוא במבטו רק גורם לי לרצות עוד מעיניו הכחולות על פני.
אנחנו מסיימים את הארוחה המדהימה שבהחלט הייתי זקוקה לה ומתקדמים אל המכונית כשקול מוכר קורא לי. אני מסתובבת להביט בקול שקרא לי ודאגה מציפה אותי. "אלי" אני בולעת את רוקי בכבדות. "הוא מחפש אותך" עינייה חודרות אלי ופתאום גופו של ג'ייק עומד מולי, מגונן עלי. "תגידי למטורף הזה שיתרחק ממנה כי אם אני רק אשמע שהוא היה קרוב אליה זה יהיה הסוף שלו" קולו של ג'ייק נשמע שונה כל כך. מאיים וזועם. גופו הדרוך גונן עליי והקמט במצחו הסגיר כמה הוא רציני. "בבקשה אל תגידי לו אלי" אני עוקפת את ג'ייק ונעמדת מולה. "את יודעת שאני לא יכולה לעשות את זה" "את כן, בבקשה" אני מתחננת והיא מהנהנת. "תעלמי אמ'. הוא ימצא אותך" היא מזהירה לפני שהיא נעלמת ואני מוציאה את האוויר שלא ידעתי שהחזקתי. "את בסדר?" הוא נעמד מולי ודאגה בפניו. "כן, תודה" אני מביטה בו בעצב ומעבירה את ידי על פניי. "אני אמרתי לך כבר, אני לא אתן לו לפגוע בך" מבטו רציני וקולו זועם אך עדין כל כך כשהוא פונה אלי. שריריו בולטים מחולצתו ומבטו נראה מאופק כל כך. "אם אני אצטרך, אני אטפל בו בעצמי אבל אני לא רוצה שתפחדי יותר. הוא לא יחזור והוא לא יפגע בך יותר או יגע בך" ורידיו בולטים כאשר הוא אומר את מילותיו האחרונות ואני מהנהנת, נוכת את שפתי כאשר אני מביטה בעיניו המהפנטות. "שנחזור?" הוא שואל מבלי להסיר את מבטו ממני. "כן" אני מנערת את ראשי וההרגשה המוזרה שוב מעקצצת בתוכי.
******************
אני חייבת להודות שכבר התאהבתי בדמות של ג'ייק ורעיונות עתידיים לסיפור כבר מציפים את הראש שלי בלי הפסקה!!
מקווה שאהבתםם:)
שבוע טוב ולא לשכוח להגיב ולהצביע ❤😊
YOU ARE READING
HOLD ME CLOSE
Любовные романыחיי לא היו קלים. בכל יום נאבקתי רק כדי לשרוד, בתקווה שיום אחד אוכל לברוח ולהיות חופשיה. כל מה שהכרתי היה כאב, פחד והשפלה. לא האמנתי שיום אחד אפגוש בגבר שישנה את חיי ויגרום לי לראות את העולם אחרת, להרגיש דברים שלא הרגשתי בעבר. בריחה כבר לא הייתה אפשר...
