The Last Night

פרק 2- בית

"היי מתוקה, קומי" שמעתי קול קורא לי. פקחתי עיניים ומולי עמדה אנג'לה המחייכת. "הוו יופי התעוררת, הגענו לבית" היא אמרה בחיוך. "אוקי" אמרתי. פתחתי את דלת המכונית ומולי נגלה בית קרקע בעל שתי קומות וגינה יפייפיה. בגינה הייתה בריכת דגים עם מפל קטן וכל הפרחים היו מסודרים בארוגות, הדשא היה ירוק, העצים היו גזומים יפה ובצורות, וספסל לבן עמד בצד הדשא, מושלם. זאק לקח את המזוודה מתא המטען והניח ליד הדלת. אנג'לה סימנה לי בידה שאני יבוא אחריה וכך עשיתי. כשהיא פתחה את הדלת לבית נשימתי נעצרה. הבית היה מדהים, היה סלון מאוד רחב עם ספות עור בצבע לבן ושולחן בצבע אפור היה שם שידה בצבע השולחן שעליו הונח ממיר של טלוויזיה ומעל הייתה טלויזית פלזמה ענקית. המטבח היה בצבעים של שחור לבן עם תמונה צבעונית גדולה וקצת פרחים פה ושם. מדרגות שייש בצבע לבן-שמנת פנו כלפי מעלה, אנג'לה העלתה אותי לקומה השנייה, שם היו ארבעה חדרים, חדר שינה גדול שאני מניחה שהוא שייך לאנג'לה וזאק, שני חדרי שינה קטנים יותר ושירותים ומקלחת. אנג'לה הובילה אותי לאחד מחדרי השינה שהיה מדהים גם כן, הוא היה שחור לבן וטפט של ניו יורק התפרס על הקיר. היה שם שירותים ומקלחת צדדיים בגוון של כחול. "טוב מתוקה זהו החדר שלך, את יכולה להרגיש בנוח לעשות מה שתרצי, לאכול, לשתות, להתקלח, לנגן,לצייר הכל " אנג'לה אמרה. "לנגן?" שאלתי. "הו כן יש לנו פה פסנתר, בואי אני יראה לך אותו" היא הובילה אותי לחדר גדול מאוד ששימש כמו מחסן אבל הוא לא נראה כמו מחסן. הייתה פינה שמוקדשת לציור וכתיבה, גלישה, תצפיות, כל מיני מבחנות ולבסוף פינת מוזיקה עם פסנתר כנף לבן ושתי גיטרות אחת חשמלית ואחת אקוסתית. הסתכלתי מוקסמת על הפינה,ואנג'לה סימנה לי לגשת לשם עם ראשה. חייכתי אליה חיוך של תודה והיא באה לצאת מהחדר. "אהה אנג'לה?" קראתי בהיסוס. היא הסתובבה וחייכה. "תודה רבה על הכל" הודיתי לה. "זה בסדר חמודה מחר זאק ואני רושמים אותך לבית ספר חדש. בסדר?" הנהנתי והיא יצאה מהחדר. התיישבתי על ספסל הפסנתר והתחלתי לנגן שיר שאני ואליזבת' כתבנו ביחד. בפנימייה היה לי הרבה זמן פנויי והייתי יושבת עם אליזבת' והיינו כותבות ביחד, ובפנימייה היה לנו אורגנית קטנה לשיעורי מוזיקה, שאותם הכי אהבתי, המורה גם הייתה הכי נחמדה. הידיים עברו על קלידי הפסנתר והתחלתי לזמזם את מילות השיר.
"את ילדה יפה, אין לך מה לפחד, רק לפרוש כנפיים ולעוף .... לעוףף
יום אחד תהיי לצידם
יום אחד תשני את החיים
יום אחד.... "
"אין מה לפחד את תהיי איתם תסתכלי להם בעיניים ותראי שהחיים ישתפרו והכל יהיה בסדר"
המשכתי לשיר ולנגן עד שסיימתי את השיר. את השיר הזה כתבנו בתקופה כשהייתי חולמת על הורים, כשחלמתי שייאמצו אותי.
"וואו את מנגנת נהדר" קול אמר. הסתובבתי בבהלה ונרגעתי כשראיתי שזה היה רק זאק.
"מממ תודה " מילמלתי. "שיר שלך?" שאל. הנהנתי לחיוב והוא חייך חיוך קטן. "כשהייתי נער בתיכון הייתה לי ולעוד כמה חברים להקה. היינו מנגנים שעות ואפילו הקלטנו שיר או שניים הם הצליחו נחמד ובסופו של דבר נהיינו להקה של ממש. אמרגן אחד שמע את השירים שלנו איך שהוא והחתים אותנו לחוזה. היו לנו שלושה אלבומים וכל מיני סינגלים אחרים. היינו עושים סיבובי הופעות בכל העולם והיו לנו מיליוני מעריצים בכל העולם. הכל הלך מצויין עד שחברה של הגיטריסט בגדה בו עם המתופף של הלהקה והכל התפוצץ והתפרקנו. אני הייתי הסולן." סיפר לי. "הו" זה מה שהיה לי להגיד. "יכול להיות שאולי שמעת עלינו קראו לנו טאק הארט (take heart ) " קפאתי איך שהוא אמר את השם של הלהקה. הערצתי אותם מאוד הם היו גדולים ואחד מהחלומות הגדולים שלי - שאף פעם לא התגשמו היה לראות הופעה שלהם. אבל בזמן שהם עשו הופעה בעיר שלנו אני הייתי תקועה בפנימייה המזורגגת חולמת על ללכת להופעה שלהם. איך לעזאזל מזמר הוא הפך לפסיכולוג?? אלו שני מקצועות שונים לגמרי.
"לפי הבעת פנייך אני מניח שאת הכרת אותנו" אמר בטון מוזר כזה. הנהנתי מרוגשת קצת יותר מידי. "אז את בטח שואלת את עצמך איך הפכתי מזמר לפסיכולוג כי אלו שני מקצועות שונים לגמרי" אמר לי ואחרי שניה הבעת פניו התחלפה כאילו אמר משהו שלא היה צריך להגיד. איך באמת הוא ידע על מה אני חושבת? ניחוש מוצלח אני מניחה תמיד אמרו לי שהבעות פני מסגירות את המחשבות שלי. הנהנתי הנהון אחד והוא נתן לי המשך לסיפור שלו "אחרי שהתפרקנו פגשתי את אנג'לה באחד מהימים שאחרי ההתפרקות. היא כמובן זיהתה אותי והצטלמה איתי ואמרה שהיא ממש התבאסה ששמעה שהתפרקנו. אני פשוט הנהנתי וניסיתי להראות כאילו אני מקשיב. התעסקתי במראה שלה היא הייתה מהפנטת , מהממת כל כך שלא הצלחתי להסיט מבט. כלומר היא עדין מהממת כן, בקיצור לקחתי ממנה את מספר הטלפון שלה, אה ונפגשתי איתה כי היא הייתה ידידה של חבר מאוד טוב שלי אז נפגשנו ברחוב והוא הכיר לי אותה." זה בידיוק השאלה שעברה לי בראש. אני עד כדי קח שקופה? שאפשר לקרוא אותי טוב כל כך? "בקיצור התאהבתי בה ונהפכנו לזוג היא שכנעה אותי ללמוד פסיכולוגיה וזה באמת עניין אותי והנה אני היום" סיים לספר. הנהנתי , רציתי לבקש אם הוא מסכים לשיר לי אבל התביישתי לבקש. אחרי הדברים שגיליתי עליו נשארנו לדבר עוד קצת וסיפרתי לו עוד על עצמי ועל דברים שקרו לי בפנימייה. על הסיוטים המוזרים שלי לא סיפרתי לו - לא סיפרתי לאף אחד. הוא היה חושב שאני פריקית. הייתה לי נחמדה השיחה הזאת הרגשתי חמימות והרגשתי שבאמת הוא מתעניין בחיים שלי ובמה שקורה לי. ההרגשה הייתה שונה, אבל היא הייתה הרגשה טוב וכייפית כזאת נהנתי להרגיש אותה. סיימנו בסופו של דבר לדבר והשעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה וואו דיברנו ארבע שעות, דיי הרבה זמן. הוא ליווה אותי לחדר ונתן לי נשיקה במצח ואיחל לי לילה טוב. "אה זאק?" קראתי לו. הוא הסתובב אלי וחיכה שאדבר "תודה, היה לי מאוד כיף לדבר איתך" אמרתי לו וחייכתי חיוך. "גם לי היה נחמד לדבר איתך מתוקה" אמר לי וחייך אלי חיוך רחב בחזרה.

צחצחתי שיניים התקלחתי והחלפתי לפיג'מה נוחה וצמרירית ונכנסתי למיטה. בהתחלה ניסיתי להירדם אבל לא הצלחתי. התרגשתי מאוד ממחר. יום ראשון בבית ספר אמיתי. איזה כיף. חשבתי שאולי אני אכיר חברות חדשות וכמו קודם אולי גם סוף סוף חבר. אולי גם אני אלמד סוף סוף כמו שצריך ואדע לקרוא ולכתוב. מעניין אם ישימו אותי בכיתה א' כי אני בקושי יודעת משהו. הדבר היחיד שאני יודעת זה מתמטיקה. כי למדתי בעצמי בפנימייה. ואני מאוד אוהבת מתמטיקה (הערת הכותבת - בעעע טימטומטיקה)
אני אמורה להיות כיתה י'. בסופו של דבר אחרי הרבה מחשבות, הירהורים , רגשות ואפילו קצת צחוק עם עצמי הצלחתי להירדם לשינה קצת עמוקה.