מר בראון מעולם לא כעס עליי, מעולם. אפילו כשכתבתי את החיבורים הגרועים האלו? הוא לא העלה שמץ של זעם על הפנים שלו אלא רק שעשוע.
ועכשיו? מפחיד יותר מזה בחיים לא ראיתי.
כל התלמידים הביטו בנו ואני תקעתי בהם של 'תתעסקו בעניינים שלכם' והתרוממתי, קמה ויוצאת מהכיתה ריו הלך אחרי ומזווית עיניי יכולתי לראות שהוא מגחך.
לעזאזל, כל זה משעשע אותו. כל זה משחק בשביל ריו המתנשא הזה, נכון לפני רגע יצא לנו לדבר נורמלי אבל ההתנשאות הזו, החיוכים והגיחוכים שלו - גיחוכים מעצבנים ועם זאת הוא יכול היה לככב איתם בכל שער של עיתון - עיצבנו אותי כל כך.
"זה לא כזה נורא." הוא אמר, מביט בי, מחייך מעט לפניי הרותחות מזעם.
"אם לא היית יושב שם, כל זה לא היה קורה." אמרתי בכעס.
"ביקשתי סליחה כבר על זה, לא?" אמר ריו, מחייך חיוך מתנצל וקטן.
לעזאזל איתו.
הוא לגמרי צריך ללכת לדגמן, ריו נראה כמו אדם שמתאים להיות לצד איזו דוגמנית הורסת ולחייך אל כולנו משם.
לא פנים אל פנים.
נכון, לא חיבבתי את הבן אדם. אבל היה לו יופי מדהים וזו עובדה שאליה לא יכולתי להתנגד - מהשיער החום שלו, שהיה מסודר בצורה מבולגנת ופרועה, עד לעיניים הזהובות, שלא הסתפקתי להתעמק בהן ומשם לשרירי זרועותיו, גדולים, מנופחים, מסוגלים להחזיק כל אדם. משם אל החזה שלו שעמד יציב וחזק וחולצת בית הספר נתלתה עליו כאילו היא מודה לו על שלבש אותה, היא כל כך הבליטה את הקוביות שלו.
לעזאזל ריו.
"אני מבין את זה שאת בוהה בי, אבל בשיחה נהוג לדבר בחזרה, את יודעת." הוא אמר, מתגרה בי.
"היית מת שאבהה בך, חתיכת אדיוט." אמרתי, מסיטה את מבטי ממנו ומושכת בכתפיי באי נוחות.
"עוד דבר חדש שאני לומד על אנה, היא שקרנית גרועה." הוא אמר, מביט בי בעיניו הזהובות.
היינו מחוץ לכיתה, והוא התיישב על הרצפה, ליד הדלת וטפח על הרצפה לידו.
"את די מעניינת, למה שלא תארחי לי חברה?" הוא שאל, עיניו נעולות על עיניי, לא זזות.
הוא טעה, הייתי שקרנית מעולה, עובדה, אף אחד לא ידע כלום על אבא.
התיישבתי ליד ריו והוא חייך חיוך מנצח.
YOU ARE READING
הכל בסדר
Любовные романыאנה מעולם לא דיברה על חיי המשפחה שלה מול אנשים אחרים, בעיקר מפני שכל אדם שהיה שומע על מה שהולך בבית שלה, היה ממהר להרים טלפון למשטרה או למשרד הרווחה, והיא לא רצתה שזה יקרה. ריו מעולם לא ראה את הדברים בדרך שחבריו ראו אותם, הם תמיד חשבו שריו חי חיים י...