תודו לשני כי רק בזכותה(ובזכות ה1000) יש פרק.
-------------------------------------------
-לוק-
מאז שהגעתי אני לא מסוגל להוציא מילה.
אני מסתכל על אשטון והוא כל כך יפה. אני לא מאמין שאני פוגע בו כל כך הרבה. ובכוונה.
אני רוצה להפסיק לשחק בו, אני רוצה להיפרד מאלישה ורק להתכרבל עם אשטון כמו שהיינו באותו היום.
אני כל כך רוצה להיות איתו שזה כואב.
אבל אני לא יכול.. אני לא יכול להיפרד מאלישה ואני לא יכול להתכרבל עם אשטון.
אני רוצה אותו. אני אוהב אותו.
'אני רוצה אותך אשטון!! אתה שומע? אני לא אוהב את אלישה, אני לא רוצה את אלישה, אני רוצה רק אותך!!' אני רוצה לצעוק את זה אבל המילים לא יוצאות לי מהפה.
אני נשבע שאני מפחד להודות שאני הומו... כי אני לא.
אני מפחד מאיך שההורים שלי יגיבו.
מאיך שאחים שלי יגבו.
מאיך שהחברים שלי יגיבו.
מאיך שאני אגיב...
בסופו של דבר אחרי שהסתובבנו כל כך הרבה החלטנו לעלות לגלגל הענק.
יותר נכון הם החליטו. ואני לא אמרתי כלום.
אלישה בקשה לשבת איתי אבל אז מרי, בת הדודה של קאלום, בקשה שתשב איתה, הן מאוד התחברו.
מייקל הסתכל עלי ואז על אשטון.
הוא יודע עלינו.
כל מה שקרה בנינו.
הוא הסתכל על קאלום ובקש לשבת לידו.
ברור לי שהוא עשה את זה בכוונה בכוונה.
"אז כנראה שנשארנו רק אני ואתה..." אשטון גחך במבוכה,
"כן..." אמרתי וניסיתי לחייך, זה היה כל כך מזוייף.
עלינו לקרון של הגלגל הענק.
בהתחלה היינו בשקט.
זה תמיד קורה לנו, תמיד זה השקט שלפני הסערה בנינו.
"אני מצטער אשטון, אני לא יכול להיפרד מאלישה." הסברתי.
"אני יודע, אני טיפש שחשבתי שתעזוב אותה בשבילי." הוא מלמל,
"אתה לא טיפש אש, אני אידיוט,ופחדן, והלוואי שהייתי יכול לעשות מה שאני רוצה אבל אני מזכיר לך שאני פחדן." אמרתי,
"אני כזה פתי," הוא מלמל בחיוך מאוכזב שכזה והתיח את ידו על רגליו.
הגענו עכשיו לקצה הגבוה ביותר של הגלגל הענק.
הנוף סביבנו היה מדהים. סידני מלמעלה.
האנשים הקטנים. המכוניות שנראות כמו צעצועים. הביניים ובתי הקרקע. והים.
הכל נראה כל כך טוב מלמעלה. כל כך שקט. כל כך ורוד.
"אש, תסתכל עלי." בקשתי.
הייתי נואש לראות את עיניו החומות המדהימות, את החיוך שלו.
הוא הסתכל עלי. חייכתי. הוא חייך.
ואז החזקתי את ראשו בין שתי ידיי, ונשקתי אותו.
הוא התרחק מימני במהירות.
"לוק, אם אתה לא רציני בקשר אלינו, תפסיק לעשות את זה. זה כואב לי."הוא אומר,
הוא לא מבין שזה כואב לי יותר.
"אני מקווה שיום אחד אני אפסיק להיות פחדן, אז אולי נהיה רציניים..." מלמלתי. הוא לא שמע.
ירדנו מהגלגל הענק.
כולם התקבצו וסיפרו כמה הם נהנו וכמה הנוף היה יפהפה.
אני לא הפסקתי לשמוע את מילותיו של אשטון מהדהדות במוחי.
' אם אתה לא רציני בקשר אלינו, תפסיק לעשות את זה, זה כואב לי.'
אני מלמל בשקט שאני חייב ללכת ועוזב את המקום במהירות.
אני מגיע הביתה מהר משמתי לב, אני נכנס הביתה. אימא יושבת בסלון.
"היי, לוק." היא מלמלת תוך כדי צפייה בטלוויזיה.
"היי." אני מסנן ועולה לחדר שלי במהירות.
אני נכנס לחדר ונופל על המיטה.
אני ממשיך לשמוע את המשפט של אשטון מתנגן לי בראש.
זה גורם לי לדמיין אותו כאוב ובוכה.
זה צובט לי את הלב. לדמיין אותו ככה ולדעת שזה באשמתי.
אני שונא את עצמי כל כך, על זה שאני כל כך פחדן.
כי אני לא יכול להמשיך להכחיש שיש לי משהו אליו...
