Trapped (boy x boy)

פרק 15

סליחה על ה- אי פרסום אבל לא הייתה לי השראה.
עכשיו דברים הולכים קצת להשתנות בסיפור והסיפור יעשה יותר מעניין. אני מקווה לפחות.
תהנו ותודה למי שנשארה פה.
--
פרק 15
״הלו?״
״שלום, אני רוצה להזמין כרטיס טיסה, לטיסה הכי קרובה בבקשה.״
האישה שישבה מאחורי קו בטלפון המקוטע הודיעה לי כי יש כרטיסים, אבל הטיסה צריכה לצאת עוד שעות ספורות, ולכן לא יהיה לי זמן לארגן את הכל באינטרנט.
״תודה רבה, יום טוב.״
~
אתם מבינים?
אני לא יכול לסבול את הסביבה הזו יותר, הכל כאן מזכיר אותם, אפילו שכמעט לא חיו פה.
אני חייב הפסקה, להשאיר דברים מאחור, גם אם רק לתקופה מסויימת.
המזוודה שלי -אם בכלל אפשר לקרוא לה מזוודה כי היא יותר דומה לתיק- כבר ארוזה ממזמן, ידעתי שאני אצטרך את התיק ארוז ביום מין הימים, חשבתי שאני אלך להורים שלי, להצטרף אליהם גם אם לטיול אחד. אבל החיים, איך נקרא לזה? מפתיעים. במילים עדינות.
למה זה חייב לקרות דווקא לי? יותר טוב, למה זה קרה בכלל? בשביל מה זה היה טוב?
ג׳ייס עזר לי חודש שלם, עבר איתי את הלוויה, ודרש ממני לאכול כדי שלא ארזה יותר מדיי. ׳זה לא בריא׳. זה מה שהוא תמיד אומר.
כרגע ג׳ייס לקח הפסקה ממני, או לפחות ככה אני הרגשתי, התירוץ שלו היה נסיעה עם הוריו לאיזה מלון במדינה קרובה. אני מבין אותו אבל, גם אני הייתי סחוט מלעזור לעצמי כל הזמן. ואני ממש צריך עזרה.
אני לא הודעתי לו שאני עוזב, אני יודע שהוא יכעס ולא ירשה לי לזוז חצי מילימטר מהבית במשך חודש, אז עשיתי מה שהייתי חייב לעשות- לברוח ללא ידיעתו של אף אחד.
מזוודתי בידי, וכרטיס הטיסה צמוד לחזה שלי, אני לא מוכן לעזוב אותו אף לא לרגע אחד, הוא דרך המילוט שלי. שמות של טיסות עולות במערכת הכריזה, טיסות ליעדים שונים ברחבי העולם שהייתי כל כך רוצה להיות בהם. המקום שוקק חיים, קבוצות של אנשים עוברים ושבים, חלקם לבושים בחליפות מפוארות וחלקם קבוצות ספורט, או נגינה, משפחות, חברים. ויש גם אנשים הטסים לבד, בדיוק כמוני, אבל זה מרגיש שאני זה שבאמת לבד, בלי אף אחד שיהיה שם איתי, כל הנוסעים הטסים ללא אדם לצידם מחכים לקרוב משפחה, אהוב, חבר. רק אני לבד באמת.
״...מספר 6782 יוצאת בעוד כ-20 דקות, כל הנוסעים מתבקשים להגיע לשער C2."
לא הספקתי לשמוע את תחילת המפשט הקוטע את רצף מחשבותיי, אך אני ממהר לבדוק בכרטיסי את מספר הטיסה שעליה אני עולה, ורואה כי זו הטיסה שלי.
המחשבות היחידות שלי נתונות לג׳ייס ולעובדה שאני צריך למהר ולהספיק לטיסה.
~~
כל החופשה שלי עם משפחתי לא הפסקתי לחשוב עליו, על עורו החלק כמשי, ריחו הטוב והדרך בה הוא גורם לי להרגיש.
אני כל כך מצפה לפגוש אותו, בחודש האחרון לא הפסקתי לנחם אותו על אובדנו, אני באמת מצטער על ההורים שלו, אבל הם היו צריכים להיות שם יותר בשבילו.
הנסיעה מביתי לביתו לא ארכה זמן רב ואני כבר עומד מול דלת ביתו ודופק עליה.
שקט.
הוא ישן? אני מנסה לדפוק פעם נוספת ולראות אם הדבר עובד, נחוש לראותו וכבר רוצה שגופו הזעיר יהיה בין זרועותיי.
הדממה עדיין נשארה, מביאה איתה אבן שנופלת על ליבי.
אני מחליט לפרוץ לבית של ריאן, אין לי ברירה אחרת, משהו יכול לקרות לו. אני מוצא פרצה באבטחת הבית כאשר אני רואה חלון שלא נסגר עד סופו ומטפס אליו. מזל שריאל גר בדירת קרקע.
הבית דומם, נראה כאילו רק לפני דקות אחדות נעזב, לאוכל במקרר עוד לא פג התוקף, ומים שלא התאדו בסביבת הכיור, בחדרו של ריאן הארון פתוח ומתוכו נופלים בגדים אחדים, לא קשה להבין מה קרה פה וכשההבנה נוחתת עלי כמו משום מקום דמעה בורחת מעיני,
למה הוא עזב אותי?
~~