שכחה

פרק 1

הערת הכותבת – אף על פי שאוליביה נראה שהיא זוכרת פעולות ורק לא דברים כגון משפחה, חברים, ועוד, החלק הזה יתברר בהמשך אז לא צריך לתהות עליו.

תיהנו! :)

קולות.

ועוד קולות.

צעקה.

אני מרגישה איך העפעפיים שלי מתחילים לזוז, ופוקחת את עיניי בבהלה.

החדר מטושטש מעט, אבל אחרי כמה שניות הוא מתייצב. אני סורקת אותו. אישה עומדת לצד גבר ומדברת איתו. כשהיא רואה אותי היא פולטת צווחה וקטנה ורצה לידי.

"איך קוראים לך?" היא שואלת, למרות שאני רואה שהיא יודעת את התשובה. היא מוציאה פנקס כחול.

אני מקמטת את מצחי בתמיהה. איך קוראים לי? יש לי בכלל שם?

"לא יודעת" אני עונה בכנות. הקול שלי גבוה, אבל לא מדי.

היא מעיפה בי מבט קצר מופתע ומהנהנת לעצמה, ולאחר מכן כותבת משהו בפנקס שלה.

כשאני מציצה מאחוריה אני רואה שהגבר שנמצא שם עדיין מביט בי באדישות. הוא צעיר, בלונדיני, עם עיניים כחולות עמוקות. כשהמבט שלנו נתפס, הוא מסיט את עיניו ומהדק את שפתיו. אני מחזירה את תשומת לבי אל האישה.

"איך קוראים לי?" אני תובעת ממנה. היא מביטה בי בהפתעה ומסיטה קצוות שיער חומה.

"קוראים לך אוליביה לוסי ג'נסן." היא משיבה, ומוסיפה מיידית "את בת חמש עשרה, בת לפיטר רון ג'נסן ולויקטוריה אליסון ג'נסן. אחות גדולה לשרלוט מקנזי ג'נסן." אני מכווצת את עיני. אמא, אבא ואחות קטנה.

"מה קרה לי? למה אני לא זוכרת שום דבר?" אני ממשיכה להציף אותה בשאלות. היא מדברת במתינות, ברוגע. נראה שציפתה לשאלות הללו.

"נפלת מביניין בגובה של חמישה קומות לפני ככמעט חודש. בעקבות זה, החלק של הזיכרון במוחך נמחק, ונכנסת לתרדמת של שלושה שבועות וחצי. הספיקו להציל אותך, ואמדו את הנזקים שלך. לא נגרם נזק לגולגולת, אבל ייתכן.." היא ממשיכה לדבר על הנזקים, בינתיים שאני מסתכלת על זרועותיי. כמה חבורות מופיעות על היד הימנית, אבל ביד השמאלית יש רק צלקות עבות ומכוערות.

"מתי אוכל לפגוש את המשפחה שלי?" המשפחה הזרה שלי, אני מתקנת לעצמי. אני לא יודעת איך אני נראית. אני לא יודעת איך שרלוט, או אמא ואבא נראים.

מפתיע אותי הטבעיות שבה אני אומרת אמא ואבא. רק כרגע שמעתי על ההורים שלי, אבל בכל זאת אני מרגישה תחושה אימהית מאוד כשאני אומרת את זה. כנראה הייתי קרובה מאוד לאמא, פחות לאבא, אני מסיקה.

האישה לראשונה מחייכת.

"הם מחכים לך בחדר ההמתנה. הם הגיעו לפני כשעה, בינתיים שרופא ניגש להסביר להם כשלפי סימנים במוח שלי, אני עומדת להתעורר בקרוב. כפי שאת רואה, החבר שלנו ג'ייק כבר עזב להגיד להם" היא רומזת למאחוריה, ואני מביטה בהפתעה כשאני רואה שהגבר הבלונדיני נעלם.

"אבל לפני שתלכי אליהם, אני מניחה שאת סקרנית לדעת איך את נראית." היא מושיטה לי מראה קטנה ואני נועצת בעצמי מבט.

יש לי שיער בלונדיני ארוך, גלי מאוד. כשאני מטה את המראה בזווית הנכונה, הוא נראה קצת שטני מאשר בלונדיני. העיניים קטנות, צבען ירוק- כחול מיוחד. אני מחייכת. עכשיו יש לי מראה כללי כלפי עצמי.

"בואי" האישה מזרזת אותי. החיוך נפרס על שפתיי.

"הכירי את משפחת ג'נסן"

"'=6d