התקדמתי אל הבניין שבו שכנה הדירה שלנו, כן, לא גרנו בבית גדול, אבל זה הספיק לנו. חוץ מזה, רוב הזמן אלו היו רק אנחנו - אדריאנה, אני, לוק ואמה, וזה היה בסדר ועדיף יותר. אבל כשהבטתי על הבניין שלנו עכשיו, בחושך, לא הייתי מרוצה. האורות של הבית שלנו היו דלוקים, סימן ששתי אופציות קיימות. אחת, אדריאנה נשארה ערה שוב ומתכוונת להמשיך ככה עד אחד-שתיים בלילה ואז לצבור שעות מעטות של שינה לפני בית הספר.
אפשרות שנייה, אבא שלי בבית, וזה היה רע, רע מאוד. לא ראינו כבר כמה ימים והוא בטח יחזור שיכור שוב, עצבני, עצבני זו לא מילה לתאר אותו, לוהט מזעם זה התיאור. אבא שלי תמיד היה אדם עצבני, אומנם לפני שאמא שלנו עזבה היו לו הרבה ריגעי שפיות, הוא לא היה מתעצבן בדרך כלל ומשתכר רק לעיתים רחוקות מאוד כשהיה חוגג משהו וגם אז, לא היינו חווים אותו ככה. פעם, הייתי מקבלת מכות על ציונים גרועים, על ריבים עם אדריאנה, על כך שלא ניקיתי את הבית ודברים כאלו. כיום, ברגע שהוא רואה אותי, הוא לא שולט בעצמו כבר.
למה? אני תמיד מניחה שזה בגלל שאני זאת שהייתי עדה לכל הדברים שקרו אצלנו במשפחה, רק אותי הוא באמת הצליח לחוות כבת. כלומר - אדריאנה תמיד הייתה קטנה מדי ולא הייתה מקבלת מכות, אמה ולוק היו רק תינוקים ואמא שלי? טוב, אמא שלי. היא הייתה מנסה להפסיק את אבא שלי, אבל, כמה אפשר? בשלב מסוים המצב הלא שפוי נראה לך בעיניים שפוי. כשאמא שלי החליטה שזהו, זה מספיק, אבא שלי איבד את זה. הוא התחיל לזרוק דברים, לשבור אותם, לבכות, לפרוטוקול מעולם לא ראיתי אותו בוכה חוץ מאותה פעם. אחר כך הוא נעלם לשלוש שבועות, לקחתי פיקוד על הבית וכולנו הכחשנו את קיומם של אמא ואבא שלנו. עד שהוא חזר, שיכור, סתר לי כמה פעמים וכשנפלתי על הרצפה הוא בעט בי, מביט בי וצועק שאני האשמה, מביט בי עם אותן עיניים שמשתקפות אליו חזרה, אבודות, הרוסות, הוא כבר איבד כל צלם אנוש. אז הוא קם, הלך, עוד פעם, לשבועיים-שלוש, חזר והפעם הוא לא אמר מילה, פשוט ישן בסלון ולמחרת בבוקר עוד סיבוב.
כך נראו החיים שלי, בערך, בין בית ספר לעבודה, בין אבא שלי לאחים שלי, בין ההאשמה העצמית שלי בכל המצב הזה. ועכשיו, האור הזה בבניין היה יכול להיות הדבר הכי נורא שיכולתי לצפות לו בסוף יום שכזה. קפאתי מול המעלית שלנו, לא רציתי להיכנס, פחדתי. פחדתי כל כך שהידיים שלי רעדו, לא פחדתי מהמכות - זה היה החלק הקל. לראות אותו שוב, הרוס, שבור ולהביט בו כמו מראה למה שיש בתוכי, למה שאני מסתירה. איגרפתי את ידיי, נכנסת למעלית, אם הוא בבית והוא עצבני הוא ירצה להוציא את העצבים על מישהו ואם זו לא תהיה אני, זה יהיה לוק, או אדריאנה, או אמה. לחצתי על הכפתור של הקומה הרביעית והוא בתמורה זהר וסגר את הדלת, לא פחדתי עכשיו, ברגע שהחלטתי, החלטתי. זה קטע כזה של פחדנים, הם גורמים לאלו שהם אוהבים להוציא מהם את האומץ.
המעלית נפתחה בצליל מהיר ואני צעדתי החוצה, מתקדמת אל דלת הדירה שלנו, השטיח שלנו היה בלוי וישן ועל הדלת היה כתוב 'כאן גרים בשמחה ובאושר משפחת אוונס' - אדריאנה עשתה את זה בגן, היצירה עצמה הייתה מקושקשת ומבולגנת אבל כתב ידה של אמא שלי היה ברור ויפה. חיטטתי בתיקי, ידיי כבר לא רועדות יותר, מחפשת אחר המפתח וברגע ששלפתי אותו - יכולתי לשמוע צעדים בבית. דחפתי את המפתח וסובבתי, מולי עמדה אדריאנה לבושה בפיג'מה שלה וצלחת של צ'יפס בידה.
YOU ARE READING
הכל בסדר
Romanceאנה מעולם לא דיברה על חיי המשפחה שלה מול אנשים אחרים, בעיקר מפני שכל אדם שהיה שומע על מה שהולך בבית שלה, היה ממהר להרים טלפון למשטרה או למשרד הרווחה, והיא לא רצתה שזה יקרה. ריו מעולם לא ראה את הדברים בדרך שחבריו ראו אותם, הם תמיד חשבו שריו חי חיים י...
