עשירה בצרות

פרק 1

בפרק הקודם טעיתי בשם של הילדה הקטנה קוראים לה דניאל לא אמה עכשיו תיקנתי :)

"רועי! תחזור לפה מיד לפני שאני אתלוש לך ציץ!" רצתי אחריו במורד המסדרון ועד למדרגות למטה ולמטבח

"את לא בכושר דניאל!" הוא אמר והמשיך לרוץ. הוא צודק אני באמת לא בכושר

"תחזיר לי את זה כבר!" צרחתי עליו "טוב יא מכוערת קחי" הוא הביא לי את הטלפון סוף סוף

"סתום תפה" אמרתי לו בזמן שאני מתרחקת והולכת לחדר שלי "שונאת את האח המעצבן הזה" דיברתי לעצמי

כן אני מדברת לעצמי. אני די בודדה באחרונה. כלומר זה די הגיוני מאחר ורק עברנו לעיר הזאת.

אה נכון וגם ההורים שלי טסו לחול כדי להמשיך את הקמפיין החדש שלהם. מאז שקיבלנו את הירושה מסבא ההורים שלי היו מאוד עסוקים. הם תכננו לנו דברים גדולים ועתיד מזהיר והם דאגו להמשיך לפרנס אותנו.

למרות.. שפעם זה לא היה ככה.

כשעליתי לכיתה א' כל כך רציתי שההורים שלי יבואו לראות אותי בטקס קבלה אבל.. כמובן שהיו להם דברים אחרים לעשות

ויצא שהייתי עם העוזרת שלנו. שלא תבינו לא נכון אני חולה על רונה אבל הייתי מעדיפה את ההורים שלי.

בגיל 5 אימא שלי הייתה מספרת לי סיפורים ליד האח והיינו כולנו שרים את אותה שורה בספר 20 פעם.

היום.. היא בקושי מדברת איתי. רק אומרת לי בוקר טוב לפני שהיא יוצאת לעבודה ה"סופר חשובה" שלה.

אם להיות עורכת דין ומנהלת קמפיינים אומר שזה יותר חשוב מלהיות בפאקינג טקס קבלה של הבת שלך.

אז אני כבר לא יודעת על מי לסמוך. אבל די עם דברים רעים מחר אני מתחילה כיתה י' ברוך השם סוףסוף

והפעם אני לא מצפה שההורים שלי יהיו שם. למרות שמחר הם נוחתים.

חס וחלילה יראו את הבת שלהם מתחילה תיכון והופכת להיות בוגרת. הרי יש קמפיין יותר חשוב מזה לעשות.

כשהייתי קטנה לא באמת היה אכפת לי כי הייתי עוד תמימה. זה היה הגיל הזה שחייב לעשות כל מה שאימא אומרת אם לא אז אני אקבל עונש אז לא פתחתי את הפה שלי.

למרות שהייתי ילדה קטנה. זה היה כל כך מאכזב. לראות את כל ההורים מצלמים ומחבקים את הילדים שלהם והולכים איתם לארוחת צהריים

ולראות אותי עם העוזרת אוכלות ומדברות על חומרי ניקוי.

כל יום מחדש אני מצפה שהם יתייחסו אליי שיגידו לי עוד משהו חוץ מ"היי מאמי בוקר טוב" וילכו.

מאז שהייתי בכיתה א' הם לא הפסיקו אפילו לא לשנייה לאכזב אותי ככה שעם הזמן כבר למדתי לא לצפות מהם.

למרות שלא חסר לי כלום והכל בסדר במצב הכלכלי. למי אכפת? מישהו אמר שאני רוצה בכלל את כל הבגדים האלה? את כל התכשיטים?

הדבר היחידי שאני רוצה זה לחזור לגיל 6. לפחות אז אימא שלי הייתה מדברת איתי ושרה לי שיר ערש עד שאירדם

ואבא שלי היה מלטף לי את הראש בזמן שהיינו צופים בטלוויזיה.

אבל... הקמפיין יותר חשוב מהחיים של הבת שלי אז אני אתמקד רק בזה ואעזוב אותה כל היום עם טונה חפצים כדי שתרגיש כאילו יש לה הכל ואני לא מחסיר ממנה כלום וככה תאהב אותי.

נמאס לי מהכל כבר.

"דניאל!" רונה קטעה לי את המחשבות "סנדרה אמרה שהיא רוצה שתלכי איתי לקנות לך בגדים לבית ספר החדש"

"טוב אני הולכת להתלבש ואז אני ירד רונה" אמרתי לרונה ועליתי למעלה.

אני מוצאת את עצמי מבלה יותר זמן עם רונה מאשר עם אימא שלי. מה שהופך את זה לעצוב מאוד.

כי עם כל הכבוד לרונה ויש לי כבוד אליה. אני רוצה להיות עם אימא שלי.

אולי יש לי הכל ואולי תוציאו אותי סתם איזה ילדה מפונקת. אבל יכולות להיות בעיות די גדולות כשיש לך בגדים על הגוף ונעליים על הרגליים.

פרק ארוך במיוחד. הייתה לי ממש השראה מקווה שנהנתם מהפרק ותעשו הצבעה ותרשמו תגובה 3>