פאוזי נולד במדבר, עוד אחד מעשרים וארבע אחים ואחיות לאותו האב מאימהות שונות.
וכל שפאוזי ידע הסתכם בהבנה שהיה זה מזלו שאחמד לא היה אביו. כי אם היה לו לאב ודאי כבר מזמן הוא היה מוצא את מותו באחת ממאות הדרכים שהיו נהוגות באותם השבטים. אבל אחמד לא היה אביו, הוא היה לו רק דוד. האח הגדול של אבא שלו.
פאוזי היה רק בן עשר אבל כבר מרגע שידע לדבר הוא הדליק אצל אחמד כעס גדול. כעס שהלך וליבה את עצמו, עד שהיה כה עצום שאפילו פאוזי, על אף גילו הצעיר, ידע שאם רק יזדמן לו לאחמד, ודאי יגמור את חייו תוך שניה.
ועל מה כל הכעס הזה שהיה לו באחמד?
משום שפאוזי, שלא כמו שאר בני משפחתו, ולגמרי לא כמו שאר הבדואים שמזרעם הוא נוצר, רצה לראות את הים.
ומה לו לבדואי ולים? שום כלום. הוא אפילו לא ידע מהו צבעו של הים או כמה גדול הוא יהיה. אבל פאוזי רצה לראות את הים, ואת אחמד זה עצבן. מאוד.
בתחילה אבא של פאוזי ואמא שלו חשבו שזה סתם קוריוז נחמד. ועל אף שאפילו לא ידעו להגות את המילה קוריוז בשפתם, הם השתעשעו מעצם העניין. אך ככל שנגמר העשב למרעה והימים נעשו קשים יותר ויותר, כך ניסו השניים להשתיק את הילד משיגעונו. שהרי חיי הבדואים תלויים בעיקר בבני משפחתם, ומי ירצה לאבד זוג ידיים עובדות בגלל שטות גמורה כמו ים?
אבל פאוזי לא ויתר. כל שרצה הוא לראות את הים.
"פאוזי שלי, בני היקר" אמר האב המיואש בעת שרעו השניים את הצאן בעשב שעוד נותר שם בחולות. "אתה רואה את גבעות החול הרחוקות?".
"כן אבא, אני רואה".
"שם הים" אמר האב.
"זה רחוק?" שאל פאוזי.
"כן בני, רחוק מאוד וגם מסוכן".
"מסוכן" נרתע פאוזי.
"ודאי, בים יש מפלצות ושודדים מסוכנים".
"אבל אבא, גם כאן יש מפלצות ושודדים מסוכנים" ענה הבן.
"נכון, אבל בים אפשר לטבוע אם לא יודעים איך לצוף" אמר האב.
"גם כאן אפשר לטבוע אם לא יודעים להחלץ מן החול הרך" השיב לו הילד.
"כן, אבל בים אין מים לשתייה ואנשים מתים בו מצמא".
"אבא, גם כאן אפשר בקלות למות מצמא".
"יא אללה, כמה חוכמה נתת בילד הזה" חשב האב בליבו ונשא עיניו אל בוראו בשמיים. "אבל מה אעשה עם כל החוכמה הזאת והמדבר כל כך גדול?" שאל את אלוהיו בליבו.
"אבא?" קטע פאוזי את הרהורי ליבו של אביו. "עכשיו אפשר ללכת אל הים?".
"כן יא איבני" ענה לו האב, "דוד אחמד יקח אותך מחר".
