הילד הגיע למגרש.
הוא ניגש אל אוהד, שעמד בחוץ וחיכה לתורו לשחק.
"מה קורה אוהד? " הוא שאל
אוהד לא הגיב
"הכל טוב איתך? "
שוב אין תגובה. אוהד רק המשיך להביט בכדור במתח, מחכה שייכנס לאחד השערים וישבור את התיקו שנמשך כבר דקות ארוכות.
"אתה מזמין? " הילד שאל
אוהד רק צעק קריאת עידוד לאחד השחקנים שהתקרב לשער של הקבוצה היריבה.
הילד החליט לנסות מישהו אחר. הוא ניגש לעומר, שישב על הדשא ושיחק בפלאפון שלו בשיעמום.
הילד נעמד מאחורי עומר, מנסה להציץ בפלאפון.
"מה אתה משחק? "
עומר לא ענה. הוא רק המשיך להביט במסך המשחק ולהטות את גופו לצדדים בהתאם להתרחשויות במשחק. הילד התיישב לידו.
נראה לי שאם תקפוץ כל הזמן יהיה לך יותר קל להשיג את המטבעות. "
עומר עשה כעצתו של הילד אך לא אמר דבר.
הילד קם וניגש לאסף,שרק בהה באוויר לפניו. "היי אסף! " אמר הילד, וטפח על כתפו של אסף. או יותר נכון שקע לתוך כתפו של אסף, כי היד של הילד לא עצרה על כתפו של אסף, אלא נכנסה לתוכה. כאילו הכתף לא הייתה שם. או אולי, כאילו היד לא הייתה שם.
הילד שלף את ידו במהירות מכתפו של אסף ובהה בה. הוא ניסה לשים אותה על כתפו השנייה של אסף, ושוב, היד שקעה לתוכה.
בינתיים המשחק נגמר, ואסף קם כדי לבחור קבוצה. הוא התחיל ללכת ונכנס הישר בילד, או ליתר דיוק עבר דרכו.
הילד נבהל כמו שלא נבהל בחייו. הוא רץ סביב המגרש, צעק, ניסה לדחוף אנשים,לסטור להם, אבל אף ילד לא הבחין בו.
הוא פרץ בבכי. לאף אחד לא היה אכפת.
הילד רץ אל מחוץ למגרש. הוא יצא דרך אחד החורים ברשת שהקיפה את המגרש,ונעלם.
***
דניאל הבחינה באור עוזב את המגרש בריצה.
היא ישבה עם החברות שלה לצד המגרש, ודיברה איתן על שלג, הכלבה החדשה של יעל, בעודה מבחינה בזווית עינה באור הבוכה,עוזב את המגרש.
"תגידו, מישהי יודעת מה קרה לאור? " היא שאלה, קוטעת את יעל באמצע סיפור שנועד להמחיש עד כמה שלג שונאת להתרחץ.
"איזה אור?" שאלה שלי
" אור שוורץ,אלא מי? "
הבנות הסתכלו עליה במבט משונה "מי זה אור שוורץ?" שאלה רעות לאט
"נו, הילד עם השיער השחור הקצר והדגמ"ח? אוך לא משנה..." היא אמרה כשראתה שחברותיה מסתכלות זו בזו בפליאה "אני אלך לברר מה אתו"
היא קמה מהדשא ופנתה לכיוון אליו רץ אור.
***
אור ישב למרגלות עץ אלון, ברכיו בין ידיו,ובהה למרחק. לפתע התקרב אליו מישהו. הוא מיקד את מבטו והבחין בילדה בעלת שיער חום גלי, עיניים ירוקות ואף קטן ומעוגל. דניאל או משהו כזה... אור אף פעם לא החליף איתה מילה מלבד "שלום" קלוש פה ושם.
"הכל בסדר אור?" היא שאלה בדאגה
"א...את רואה אותי?" הוא גמגם
"בטח, מצחיק אחד" היא צחקה והתיישבה לידו. "למה שלא אראה?"
"האחרים לא ראו" הוא אמר בעגמומיות.
"אויש, מה אכפת לך מהם? כל מה שיש להם בראש זה כדורגל..."
אור התעודד קצת. "את דניאל, נכון?"
"בכבודי ובעצמי" היא קדה קידה מגוחכת וצחקה
אור צחק גם הוא.
***
בלי שהם שמו לב כבר ירד הערב. אור ליווה את דניאל עד לביתה ובדרך הם דיברו וצחקו.
"אז" אמרה דניאל "נראה אותך מחר?"
"בטח" ענה אור בחיוך "היה נורא כיף. לדבר אתך. ותודה שדאגת לי."
"אה, זה שום דבר" אמרה דניאל והעבירה יד בשיערה "גם אני נורא נהניתי לדבר איתך. נצטרך לעשות זאת לעיתים קרובות יותר."והיא נופפה לו לשלום ועלתה הביתה.
***
למחרת בבוקר הילד חיכה לילדה בשער בית הספר. היא חייכה כשראתה אותו והם צעדו יחד לעבר הכיתה. סמוך לפתח הכיתה הם ראו את יעל. פניה של יעל אורו והיא רצה לכיוונם. הם נעצרו והילדה הושיטה את זרועותיה לכיוונה של יעל, שחלפה דרכם וחיבקה את דנה, שעמדה מאחוריהם.
YOU ARE READING
חרם
Short Story"היי אסף! " אמר הילד, וטפח על כתפו של אסף. או יותר נכון שקע לתוך כתפו של אסף, כי היד של הילד לא עצרה על כתפו של אסף, אלא נכנסה לתוכה. כאילו הכתף לא הייתה שם. או אולי, כאילו היד לא הייתה שם.