Temptation

פרולוג

ניו-יורק, לפני שנתיים

כשהשעון מצלצל ביום חמישי בבוקר, אני מקיצה משינה נטולת חלומות. אני מתמתחת ושולחת יד אל שידת הלילה, מגששת בעיוורון לעבר הקול הדקיק והמעצבן. אני משתיקה את השעון, מתהפכת על הגב ומעניקה לעצמי עוד רגע מבורך של עיניים עצומות. אבל פתאום הכול שב ומציף אותי. עיני נפקחות בפתאומיות אכזרית, ואני נלכדת בתוך רשת של אימה. המציאות. מחבש חוצה את ליבי ואני מתקשה לאסוף אוויר לראותי. אני נחנקת. אני מתרוממת על המרפקים ומביטה סביבי. אוסף מכובד של ארגזי קרטון מכסה את רצפת הפרקט, מזכיר לי שבעוד כמה שעות יגיע לכאן גדוד של סבלים ויאסוף אותם הישר לתוך מכולה. אותה ישלחו הרחק אל מעבר לים.

איך לכל הרוחות אני אמורה לעבור את היום הזה? אני מתמוטטת על הכרית ובוהה בתקרה. אך כעבור כמה דקות אני מצליחה להתאפס על עצמי ומבינה שאין לי ברירה. אני מורידה את רגלי מהמיטה ומתיישבת. מיישרת את מבטי לעבר שורת החלונות שמולי ומסתכלת החוצה על העיר. אין קו אופק יפה יותר מקו האופק של העיר ניו-יורק, אני אומרת לעצמי. אין, פשוט אין. אני נוטלת את חלוק המשי שמונח למרגלות המיטה ולובשת אותו מעל לגופיית השינה שלי. ברגלים יחפות אני מדשדשת לכיוון חדר האמבטיה. מצחצחת שיניים ונודדת לכיוון המטבח. חולפת על קבוצות של ארגזים שנערמו להם בשקט במהלך השבוע החולף. גם המטבח כבר היה ארוז, אך לאור מערכת היחסים המורכבת שלי עם מר' קופאין, דאגתי להשאיר את מכונת האספרסו שלי פעילה יחד עם הקפסולות והספל האהוב עליי. וגם בגלל שהיא לא נודדת איתי אל מעבר לים. 

אני מסיימת להכין את הקפה ולוקחת איתי את הספל לסלון. הכול ארוז או עטוף בניילון מפצפץ אז אני מתיישבת על אחד מארגזי הקרטון, מקווה לא לרסק שום דבר. אני מציצה החוצה על העיר וגוש עולה לי בגרון. אני בולעת אותו עם מנה נדיבה של קפה. אין לי זמן להתאבל היום. או להתעסק עם למה, כמה ואיך. את זה עשיתי מספיק בחודשים האחרונים. עכשיו הגיע הזמן לעבוד כמו מכונה משומנת ולפעול בהתאם לתוכנית, להיצמד ללוח זמנים. ולשרוד את היום. אני מסיימת לשתות את הקפה ומניחה את הספל בכיור. נודדת חזרה לכיוון החדר, נכנסת למקלחת זריזה ואחריה לובשת את הבגדים שהכנתי מבעוד מועד לטיסה. אני מציצה בשעון שעל שידת הלילה ומגלה שנותרו לי רק עוד עשרים דקות עד שאמי תגיע לכאן יחד עם המובילים. אני אורזת בזריזות לתוך תיק קטן את כלי הרחצה, דוחפת אותו לתוך המזוודה, וסוגרת אותה. את האייפד והמקבוק בוק אני אורזת לתוך תיק גב אותו אני אקח איתי לתא הנוסעים. אני מתכננת לעלות על מונית שתיקח אותי לשדה מיד אחרי שהמובילים יסיימו פה. כל דקה נוספת שאשאר פה רק תכביד עליי יותר. אני נודדת בין החדרים, פותחת ארונות ומגירות. סורקת מדפים. בודקת בפעם האחרונה ששום דבר לא נשכח.

פעמון הדלת מבהיל אותי מתוך מעמקי מחשבותיי ולבי מחסיר פעימה. בצעדים כושלים אני מתקדמת לכיוון הדלת הראשית ופותחת אותה לקראת אמי. מאחוריה עומדים ארבעה גברים גדולים, כולם לבושים בסרבל אדום וחולצת טריקו לבנה. הסבלים. אני זזה הצידה ובתנועת יד מזמינה את כולם להיכנס פנימה. אני סוגרת את הדלת אחרי אחרון הנכנסים ושומעת ברקע את אמי מחלקת הוראות לסבלים. אין לי מושג איך הייתי שורדת את המעבר הזה בלעדיה. בשעה שמונה וחצי אני מחליטה שהספיק לי. למרות שהכנתי את עצמי לקראת היום הזה גיליתי שאין דבר כזה הכנה מוקדמת לפרידה. בנוסף, הרגשתי שהנוכחות שלי רק מפריעה. לבשתי את הז'קט, אספתי את הנייד, ופניתי לכיוון הדלת. למרות שאימי הייתה בחדר ליד העדפתי להודיע לה שאני הולכת בהודעת טקסט. הכרזה מהסוג הזה רק הייתה מציתה את האש בינינו וגורמת לנו להיכנס לויכוח. וממש לא היה לי חשק או כוח להתווכח איתה. בטח לא אחרי חודשים בהם אנחנו לא עושות כלום חוץ מלהתווכח. אני עייפה מלהתווכח. אני פשוט עייפה.