המורה למתמטיקה

פרק 27

אני בלחץ אטומי. הידיים שלי מזיעות ואבא שלי מכריח אותי לפתוח לדור את הדלת ולתנהג בנימוס.
הלב שלי דופק בחוזקה ואני סופרת את הצעדים שלי לדלת, עוד מספר דפיקות חלש נשמע מה שמזרז אותי להתקדם ולפתוח את הדלת. פאק.
הוא עומד שם, פשוט עומד שם. אני אפילו לא יכולה לתאר עד כמה.. עד כמה הוא כזה מדהים.
הוא לבוש בבגדים פשוטים אך עם זאת גם אלגנטיים מעט, בדיוק הבגדים המתאימים. שיערו נופל על פניו וכמעט ומסתיר את עיניו הירוקות והבהירות, הן זוהרות כמו כוכבים מתוך עיניו. אני מנסה לשכנע את עצמי שהן זוהרות ככה כי הוא רואה אותי, אבל לא, פשוט..פשוט לא..דור יותר מידי טוב בשבילי.
אני לא יודעת איך להגיב, אני אמורה לכעוס עליו אבל הדבר היחיד שאני רוצה לעשות כרגע זה לקפוץ עליו ולנשק אותו כלכך חזק שהוא לא יצליח לנשום.
החיוך המתנוסס על פניו מחזיר אותי למציאות ופתאום מתחשק לי להעיף לו סטירה. לא כי אני כועסת על מה שעשה אתמול. כי אני כועסת שהוא פאקינג מחייך אליי את החיוך הזה. החיוך הזה שאף אחת אבל אף אחת לא יכולה לעמוד בפניו. החיוך הזה של דור לוי. החיוך הזה עם הגומה.
"שלום" רק כשאבא שלי מגיח מאחוריי וקורא אל דור בשמחה אני שמה לב שבהינו אחד בשני עד עכשיו.
"שלום" דור מרים את מבטו ממני ודואג לחייך בנחמדות אל אבי. הוא כלכך טוב בזה..
"נעים מאוד, אני אבי.. בוא תיכנס. יסמין למה את לא מזמינה אותו להיכנס?" אבא שלי מדבר במהירות אבל לא מוריד את חיוכו.
דור צוחק ונכנס "זה בסדר" הוא פולט.
אני נשארת לשבת בצד בזמן ששניהם משוחחים. דור, כמו תמיד, אומר את המילים הנכונות בזמן הנכון. הוא מחייך כשצריך, מרצין כשצריך וצוחק מהבדיחות של אבא שלי למרות שהן כלכך לא מצחיקות כשצריך.
אנחנו יושבים לאכול בעוד שאני ממשיכה לשתוק.
"אז.. מה מיוחד בבת שלי שדווקא אותה בחרת ללמד מתמטיקה?" אבי שואל תוך צחוק ופונה אל דור.
אני מחכה לתגובתו המיידית של דור, אבל דווקא עכשיו הוא שותק. אני מרימה אליו את מבטי בשאלה וקולטת שהוא בוהה בי.
הנשימות שלי מתחילות להיות כבדות וכך גם של דור. השקט נהייה מעיק ונראה כאילו עבר כלכך הרבה זמן מהרגע שאבי שאל את השאלה עד לתשובתו של דור.
"יש לך.." דור מתחיל להגיד ועדיין מביט בי, וגם אני בו. הוא מחייך. "יש לך ילדה מאוד מיוחדת אבי" הוא אומר ורק אז מפנה את מבטו אל אבי.
לוקח לאבי מספר שניות עד שגם הוא מביט בי ומחייך חיוך קטן. "אני יודע".
המשך הארוחה נמשכת בשקט, בסיומה אני דואגת לפנות את השולחן בעזרתם על דור ואבי ואנחנו מסיימים תוך מספר שניות.
"אני חושב שאני אלך לזרוק את הזבל, אני חוזר עוד כמה דקות" אבי מחייך אלינו ומרים את שקית הזבל המלאה.
"תהנה" אני פולטת אליו והוא מחייך אליי וקורץ שנייה לפני שהוא יוצא מהבית.
אני צוחקת מהמוזרות של אבא שלי ותוהה ממתי הוא נוהג לקרוץ לי. עוד לפני שאני מספיקה להכין את עצמי נפשית לדיבור עם דור אני שומעת את קולו מאחוריי.
"יס.." הוא אומר.
אני לא יודעת מה לעשות. לכעוס עליו? לא לכעוס עליו? בפעם האחרונה רציתי לשנוא אותו, ואז שנייה אחר כך רציתי לחבק אותו. הלב שלי מתחיל לדפוק.
"יס.." הוא אומר שוב.
"מה?" אני מסתובבת אליו בצעקה, לא יודעת אם אני כועסת או לא כועסת. אני פשוט צועקת עליו, בלי שום סיבה,
"מה אתה רוצה ממני דור? מה? פשוט תסביר לי כבר מה אתה רוצה ממני שפעם אחת אני אבין" אני מתפרצת עליו מבלי לדעת אם אני צריכה להתפרץ עליו או שאני סתם פסיכית.
דור מביט בי באדישות ואז מושך בכתפיו.
"אוקיי" הוא ממלמל ותוך שניות תופס בפני ומדביק את שפתיי לשפתיו, שפתיו נעות ולוקחות לי כמה שניות לקלוט שהוא מנשק אותי. דור מנשק אותי. הוא יודע שאני אוהבת אותו, אז הוא מנשק אותי.
הלב שלי.. אני חושבת שאני עומדת לקבל התקף לב! אני מנסה להתנתק ממנו אבל הוא לא נותן לי, עד שלבסוף אני נכנעת ומזיזה את שפתיי. דור מגחך מבין שפתיי ולשונו מוצאת את הדרכה לפי כשהוא מעמיק את הנשיקה, אוהבת, חוקרת, מטורפת!
אני לא מאמינה שאני מתנשקת עם המורה שלי למתמטיקה. בבית של אבא שלי.
בבית של אבא שלי!
אני מתנתקת ממנו בהפתעה ומבלי שיוכל להספיק להצמיד אותי אליו בחזרה. הנשימות שלנו כבדות ואנחנו מביטים זה בזו. דור מביט בי בשאלה.
"אנחנו בבית של פאקינג אבא שלי דור" אני מתנשפת כאילו רצתי מרתון.
הוא מחייך אליי, מתנשף גם. "יש לך אבא טוב, הוא ממש אוהב אותך" הוא ממלמל.
אני מחייכת אליו בחזרה, "גם אבא שלך אוהב אותך" אני אומרת לו, מה שמזכיר לי את מילותיו של אביו באותו יום שהיינו אצל דור.
'רק תזכרי מה יקרה כשכולם יגלו, זה יהרוס לשניכם את החיים'
אני בולעת את רוקי. נזכרת בשיחה שלי עם רוני. כולם כבר יודעים. כולם כבר יודעים. זה אסון, אסור לנו להמשיך עם זה.. פשוט אסור, זה יסבך את דור בצרות.
"יס?" דור קורא לי ואני מתעוררת ממחשבותיי ומרימה אליו את מבטי.
"שאלתי על מה את חושבת?" הוא מחייך חיוך זחוח ומתקדם לכיווני.
"אנחנו לא יכולים להיות ביחד" אני פולטת.
הוא נעצר, חיוכו נמחק.
"עוד פעם זה יס? את יודעת שאני לא מתכוון לוו..." הוא מתחיל להגיד בכעס אבל אני קוטעת אותו.
"לא, רגע דור. פשוט תקשיב לי" שיפסיק להקשות עליי. ממילא קשה לי.
דור שותק, הוא רק מביט עמוק עמוק בתוך עיניי ומנסה איכשהו לשנות את דעתי דרכן. זה היה עובד.. אם זה לא היה פוגע בו.
"אם יגלו אותנו, ההשלכות של זה...כלפייך, זה אכזרי. אסור לנו דור, אם יגלו יעמידו אותך למשפט ויקחו אותך לכלא ואני אחיה כל החיים שלי בידיעה שהובלתי מישהו לכלא. שלא לדבר על זה שאני אצטרך לבקר אותך כל זמן ו..."
"יס" דור הפעם הוא זה שקוטע אותי.
"מה" אני נאנחת.
"שום דבר לא יקרה, הכל יהיה בסדר כל עוד אני בתמונה" הוא תופס בפניי ברוך ואני ממהרת להעיף את ידיו ממני.
אני רוצה אותו כלכך אבל אני מודעת יותר מדי טוב להשלכות של זה. זה לא משחק. זה עניין רציני ואני לא בטוחה שדור מבין עד כמה זה רציני.
"לא דור. אני מצטערת. אני החלטתי" אני אומרת לו בתקיפות ואבא שלי נכנס בדלת.
אני ודור עדיין שקטים, נועצים מבטים אחד בשני ולא מרפים.
"אני חושב שאני אלך עכשיו" דור עדיין מביט בי.
"מה כבר?" אבי שואל ומביט בשנינו.
דור מסיט את מבטו ממני לאבי ואני מרגישה את ההקלה מציפה אותי. הוא מחייך אליו ואז מושיט לו את ידו. במשחק גמור.
"כן, תודה רבה על הארוחה אבי, היה ממש טעים." דור אומר לו והם לוחצים ידיים.
אנחנו מובילים את דור החוצה, ושוב אני מרגישה כאילו אני נפרדת ממנו לתמיד. הלחץ גואה בי וכשדור נפרד מאיתנו בפעם האחרונה לפני שעוזב אני רוצה לבכות.
אני שוב מתחילה להתנשם אפילו מבלי לשים לב וממשיכה להביט בדלת גם כשהיא כבר נסגרת.
"יסמין?" אני שומעת את קולו השקט של אבי מאחוריי.
אני מסתובבת אליו ולא מצליחה להסתיר את המבט הזה מפניי, למרות שאני מאוד רוצה. הוא מסתכל עליי, ואז, מבלי שאני מוכנה לזה הוא מחייך.
"רק עוד חודשיים" הוא פולט וקורץ, "ואז הוא יהיה כולו שלך..."
כולם יודעים. כולם.