קוראים לי טיפשה
כשנכנסתי הביתה בסוף שנה עם תעודה ובה שבעה נכשלים אבא קרא לי לחדר אני ידעתי שזה לא הולך להיגמר בטוב... הלכתי בצעדים כבדים... הגעתי לפתח וראיתי את אבא עומד עם מבט מאיים בעיניו שהכרתי כלכך טוב. החגורה כבר הייתה מוכנה על המיטה ואני הסתכלתי עליו במבט מתחנן...הוא סינן בקרירות:"התעודה"
הגשתי לו אותה בידיים רועדות הוא חטף אותה מידי, פתח אותה והסתכל השניות הבאות הרגישו כמו נצח הלוואי והנצח הזה לא היה חולף.
הוא סגר את התעודה בכעס וזרק אותה על הרצפה הוא בעט בי ונפלתי הוא הרים את החגורה... ראיתי את ידו מונפת גבוה וחוזרת מטה, הרגשתי את הכאב הצורב בעורי...
הוא קרא לי "מטומטמת!"
הוא קרא לי "אוטיסטית!"
הוא קרא לי "מפגרת!"
הוא קרא לי "דפוקה!"
הוא קרא לי "טיפשה!"
עברו כבר כמה שעות אני לא יודעת בדיוק.
אבא כבר הלך מזמן.
אני עדיין על הרצפה.
אני מרגישה שכל גופי כואב. כל נים. כל וריד. כל עצם ושריר.
אני מרגישה את החבלות על גבי וידי ורגליי.
אני שומעת את קולו מהדהד בראשי.
אז אני שוכבת על הרצפה הקרה רועדת עדיין.
חושבת שזה עוד לא נגמר.
שזה גם לא יגמר.
אותו הדבר חוזר חלילה.
אני אלך לבית הספר. ואחזור. והוא ירביץ לי. ואלך לבית הספר ואחזור ואלך ואחזור ואלך ואחזור ואחזור ואלך ואחזור ואלך ואחזור ואחזור ואלך ואחזור ואלך ואחזור ואחזור ואלך ואחזור ואלך ואחזור ואחזור ואלך ואחזור ואלך ואחזור ואלך
ולא אחזור.
עכשיו קוראים לי הומלסית.
