Psychopaths of love

לפקוח את העיניים

כפות רגלי הזעירות נגעו ברצפה, ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני ארגיש את הקרירות הזאת, זאת הפעם האחרונה שאני אעבור ואסתכל על שאר הבנות ששכבות לצד משפחתם, להבדיל ממני. 
האם זה הגיוני שאני אתגעגע לזה, האם זה הגיוני שאני רוצה להישאר נעולה ולעולם לא לצאת? לא, אבל זה לא מונע ממני להרגיש ככה.
 כי בכל פעם שהלכתי במסדרון הייתי מסתכלת על אותם הבנות שמאשפזות, ראיתי אותם לצד המשפחה שלהם, או החברים, הרגשתי משהו,לא הייתי הרוח כמו בדרך כלל, משהו בי התעורר, זאת הייתה תקווה. תקווה שיום אחד לי יהיה את זה.
אימא אמרה שהסיבה שאני עושה את זה לעצמי זה בגלל שאין לי לב, היא אמרה שאני לא יכולה להרגיש שום דבר, שהסיבה שאני פוגעת בעצמי זה בשביל להרגיש משהו. היא אמרה שאין לי לב.
אני זוכרת את הלילה האחרון של בבית. אני זוכרת שהיא לא הפסיקה לצעוק, אני זוכרת שהרגשתי שהגוף שלי נשרף,  אני זוכרת את המגע של הדמעות שזלגו אחת אחרי השנייה על גביי לחיי האדמות.
לא יכולתי להקשיב לה יותר לאחר שהיא אמרה לי, "כולם משתגעים, את פסיכופתית, את הורסת את הבית הזה, אני לא יכולה לסבול את בעלי בגללך!" זה היה המשפט היחיד ששמעתי שהיא אמרה, ניתקתי את עצמי מהעולם לאחר מכן, לא חשבתי שאני אצליח לעמוד אם אני אמשיך לשמוע כמה אני הורסת לכולם את החיים, כי זה נכון. זה באמת נכון. 
הלילה שהיא אמרה את זה, היה הלילה האחרון שלי בבית. לא משום שהוריי רצו, משום שאני רציתי. הם לא יכלו לסבול אותי, הם לא היו צריכים לסבול אותי, לקחתי להם הכל, הם היו צריכים שקט, מנוחה. 
היא לא באה לבקר אותי הרבה, היא הייתה פה לפחות שלוש פעמים שבהם בילתה דקות אחדות איתי. אני זוכרת את היום האחרון שהראיתי אותה, זה היה לפני שנתיים. 
"מה שלום כולם, איך החברות שלי ? את יודעת אם הן יבואו לבקר?" 
היא חייכה חיוך מתוק, אני זוכרת שלרגע האמנתי שמשהו טוב הולך להישמע מפייה, אני זוכרת שלשבריר שנייה כמעט וחייכתי. אבל במקום זאת היא רק אמרה, "אוי מתוקה, הסיבה שאף אחד לא בא לבקר אותך זה כי אפשר לסבול אותך, את לא סתם מאושפזת פה, את חולה מתוקה ולמחלה שלך אין תרופה."  
היא לא ניגבה את הדמעה שזלגה במורד החדר שלי, היא רק הלכה ולעולם לא חזרה. היה ברור לי שהיא צדקה, אחרת היו באים לבקר אותי, אחרת היו לי בלונים בכל בוקר ליד המיטה כמו שאר הבנות ולא כיסאות ריקים. היא תמיד צדקה.
ידעתי שהיא אהבה אותי, לא משנה כמה היא פגעה בי ידעתי את זה, חלק בי האמין שהיא פחדה ממה שאני עלולה לעשות לעצמי, משום שהיא לא תמיד הייתה כזאת.  
פעם הכל היה כל כך שונה. 
פעם הייתי מוקפת בחברים. פעם הייתי שמחה. פעם הייתי מאושרת. 
 הילדה הזאת מתה, היא מתה לפני הרבה זמן, היא גם לא רוצה לקום לתחייה, היא לא רוצה להתעורר.  
לא רציתי להתאבד, לא רציתי להרוג את עצמי, רציתי שזה יפסיק לכאוב. לא לי. להם. למשפחה, לחברים שלי, רציתי לתת להם את הנחת. אבל לא יכולתי, הייתי  אגואיסטית מדי. ידעתי שהם לא רוצים שאני אחזור הביתה, בדיוק כמו שאני לא רציתי להפסיק את הכאב שלי. 
ככה הרגשתי במשך שנה שלמה. הרגשתי ככה עד שדוד שלי תומס גילה איפה נמצאת. הוא אמר לי שאני בריאה, שאני לא הבעיה, בהתחלה לא האמנתי לו, הוא לא הפסיק לרגע להאמין בי. 
הבנתי שאני תמיד אאשים את עצמי בבעיות של המשפחה שלי גם אם אני לא אשמה, זה כבר הפך לחלק ממני ההרגשה הזאת. ואז זה הכה בי, נזכרתי מה גרם לי להגיע למצב הזה, נזכרתי כמה השתדלתי להישאר חזקה והם המשיכו לדחוף אותי למטה נזכרתי שהם לא האמינו בי לרגע. זה לא הייתי אני.  
לקח לי שנה וחצי להבין שאני לא רוצה לפגוע בעצמי, שזה לא מגיע לי, לא ככה. 
יש רק דבר אחד שלא עומד להשתנות- אני לעולם לא יחזור להיות מאושרת, אני גם לא עומדת לנסות. אני פשוט מתה, הילדה שהייתי היא מתה ממזמן. 

 
 בוקר,

 הרגשתי מין מגע נעים על גבי לחיי, כיווצתי את עיניי בניסיון לראות מי האדם שעומד מולי וחיוך התפרס על פניי שפגשתי במבטה של שרה, האחות שטיפלה בי.
היא דאגה לי בכל יום, היא דיברה איתי, שלא היה לי עם מי לדבר. היא דיברה איתי כשאני לא רציתי לדבר וסיפרה לי איך עובר היום שלה. 
דמעה זלגה במורד לחייה, הדמעה נחתה על השמלה הלבנה שלי ומיד אחריה נפלו עוד, היא לא הרימה את ידה לנגב אותן היא נתנה להן להמשיך ליפול. היא לא הייתה עצובה, היא פחדה.
 החזקתי את ידה, "תודה." 
"לא, אל תגידי תודה, תביאי לי חיבוק." היא אמרה ולפני שהספקתי להגיב היא משכה את ידי וחיבקה אותי. 
ראשה הונח על כתפי, כשהיא לחשה לי בשקט, "תבטיחי לי שתשמרי על עצמך."
"מבטיחה."
היא שחררה את החיבוק וליטפה את פני, "דבר אחרון."
משכתי בכתפיי, "בטח."
"אל תתקרבי למשפחה שלך."
"לא תכננתי."  

 היה לי קשה לעכל שאני נמצאת לא נמצאת בבית חולים, שאני לא נמצאת בבית של ההורים שלי, שאני בכלל לא נמצאת במדינה שגדלתי בה. יותר מזה היה לי קשה לעכל את המראה שלי, לא זיהיתי את עצמי כמעט, עצמות הלחיים שלי היו בולטות יותר מבדרך כלל, הפנים שלי קיבלו גוון טיפה כהה יותר לאחר שטשטשתי אותם עם מייקאפ, ועיניי השחרות נצצו שלרגע יכולתי לראות שהם כסופות. 
השארתי הכל מאחור שעזבתי, לא רציתי לקחת איתי שום דבר שעליתי למטוס. לא לקחתי בגדים, לא את הנייד שלי, אפילו לא תמונה של המשפחה או של החברים. לא לקחתי כלום. לקחתי את האשראי, הדרכון, קופסת סיגריות והכדורים שלי. 
רציתי להתחיל דרך חדשה ולמחוק כל דבר מהעבר שלי, כל דבר אפשרי לפחות. מחקתי את הפייסבוק, את האינסטגרם, את האיימיל. שיניתי הכל. 
תקתוק נשמע, הדלת נפתחה ואיש זקן בטוקסידו חייך לעברי, "האם את מוכנה ליציאה?" 
האם אני מוכנה?  אני אפילו לא יודעת את התשובה. אני לוקחת נשימה עמוקה ומרימה את מבטי למראה. 
לסיפור הזה לעולם לא יהיה סוף שמח, אבל דרך אחד בטוח הסוף לא יהיה עצוב, זה יהיה פשוט הסוף. 
"אני מוכנה."

******

בטח יש כאלה שלא מבינים את הקטע של הזמנים- אני אסביר בקצרה למי שלא הבין, 

היא הולכת בלילה אחרון שלה בבית חולים וחושבת את כל המחשבות,( מחשבות מכל מני תקופות) קמה בבוקר, ובחלק שאחרי היא כבר נמצאת במקום חדש אחרי שהיא עזבה. 

זה לא הולך להיות סיפור עצוב, לא. 
זה הולך להיות סיפור רומנטי, לא יהיה חלקים מהעבר כמו שאתם חושבים. 

זה לא סיפור דיכאוני, או עצוב. יהיו בו קטעים עצובים, אבל באיזה סיפור אין? 
אני מקווה שתאהבו אותו.

אין לי הרבה לומר את האמת, אז אני אשתוק ואגמור עם זה שאני אומר שהזה לא פרק זה הקדמה לקורות חייה העמוקים של הדמות הראשית, שאר הפרקים לא יהיו ככה וזהו? כן זהו. 

חוץ מי זה, אוהבת המון המוןןןן