Hard love-ICH first story

פרק ארבע עשרה- להתאכזב

-אמילי-

"סטייס," לחשתי בשקט בפאלפון,

"היי, ילדה." היא אמרה בעדינות. רק מלשמוע את הקול שלה רציתי לבכות שוב, "מה איתך, איך הילדים?" היא שאלה. סטייסי היא הראשונה שעזרה לי עם כול מה שקרה. היא מיד הציעה לבוא, אך ידעתי שאין מי שיחליף אותה בסטודיו ואמרתי לה שלא צריך, ושאנחנו נפגש בהזדמנות.

"בסדר," עניתי, "אני צריכה עזרה."

"מה שאת צריכה מותק!" היא אמרה נחרצות ושתקתי למספר שניות.

"אני רוצה לחזור לגור בעיירה," פלטתי במהירות, "זה יעזור לי. כול דבר במקום הזה מזכיר לי אותם. וזה קשה סטייס, זה קשה כמו המוות. אני מרגישה שאני מתמוטטת." אמרתי ודמעות חלושות זלגו לי על הלחי.

"אוי אמ," היא אמרה בשקט, "מחר אני אבוא, אני אעזור לך עם כול המעבר.זה יעזור לך. ירכך את הכאב" היא אמרה וחייכתי.

"אני מטורפת עלייך." מלמלתי ושמעתי את חיוכה,

"ואני עוד יותר."

חשבתי על המעבר הזה כבר שבוע, הגעתי למסקנה שזה הפתרון, זה אולי הדבר היחיד שיעזור לי לעבור הלאה. נכון, התחלתי לבסס פה חיים, ולהכיר אנשים שכבר נהפכו להיות משפחה. אבל כול חיי התחשבתי באחרים, הפעם, אני מתחשבת רק בעצמי.

-קולטון-

הסתכלתי בשעון עוד הפעם, שלוש לפנות בוקר. אני ואמט עמדנו בשדה תעופה וחיכינו שהוא כבר יגיע. לאחר בערך רבע שעה הוא נכנס עם שתי מזוודות ושומר ראש. התקרבתי אליו ולחצתי לו יד בהינד ראש וכך גם אמט.

התקדמנו לכיוון הג'יפ שלי שחנה בחוץ ולא הוצאנו מילה עד שהגענו למלון.

"למה באת?" שאלתי ישירות כאשר הוא נכנס לסוויטה שלו המלון.

"דרק בסכנה," הוא אמר קצרות ופרק את הנשקים שלו אל תוך הכספת.

"ואנחנו מונעים אותה בצורה המיטבית, למה באת?" שאלתי שנית,

"כי רציתי לעקוב כמה ימים על ההתנהלות שלכם." הוא אמר,

"טוב, אני הולך לחדר." אמט אמר והתקדם לדלת,

"לא היית צריך לבוא," מלמלתי אליו והתקדמתי לדלת גם, "רוצה לראות התנהלות? מחר תקום בשבע בבוקר, אני אסמס לך כתובת." אמרתי בנוקשות וטרקתי את הדלת.

"תהיה קצת יותר עדין איתו." אמט אמר ונכנס לחדרו.

השעון המעורר הקיץ אותי משנתי, בזריזות התארגנתי ויצאתי לרכב, אמט איתי.

"אל תעצבן אותו היום, שלא יוציא את העצבים עליי." אמט אמר בנסיעה וגיחכתי,

"שילך להזדיין," מלמלתי, "התנהלות? חתיכת מטומטם." אמרתי ומאט הנהן.

נכנסנו לתוך הבר וסרקתי את הסביבה, קרוליין ודרק שירתו מספר לקוחות ואת אמילי לא ראיתי. התקדמתי לכיוון חדר האוכל שמאחור וגם שם היא לא הייתה.

"איפה אמילי?" שאלתי את דרק,

"היא באה יותר מאוחר," הוא אמר, "היא אפילו לא אמרה למה." הוא הרים כתפיים והלך. אבא שלי נכנס לבר, סקר אותו ובא להתיישב לידי.

לאחר מספר שעות שישבנו בתוך הבר אמילי נכנסה, היא מיד הסתכלה עליי וחיוך קטן ביצבץ בין שפתיה.

היא התקדמה לכיווני וקמתי.

"היי," היא מלמלה וחיבקה אותי,

"הכול בסדר?" שאלתי והיא ניענעה בראשה לשלילה.

"קולטון," אבא שלי צעק מאחור.

"אני כבר בא" אמרתי והיא הנהנה.

-אמילי-

הוא יתאכזב. אני יודעת שהוא יתאכזב וגם אני. הקשר ביננו התחזק בכול יום ונקשרתי אליו באמת. הוא הבן אדם היחיד בבוסטון שעזר לי לעבור את התקופה הקשה הזאת.

לאחר מספר דקות הוא חזר, מעוצבן.

"איפה הפסקנו?" הוא שאל,

"אתה יודע מה," אמרתי בחיוך קטן, "בוא נפגש היום בערב." מלמלתי והוא הנהן.

"אוקי," הוא אישר.

"אוקי." החזרתי.

אז הפרק לא שיא הארוך וגם לא שיא המושקע. אבל חזרתי מן המתים אחרי המון זמן ויקח קצת זמן להשתפשף, אבל תנסו להנות, ותשתדלו להגיב אוהבת ❤