לקרוס - collapse

פרק 1- הקדמה

פרק 1 - הקדמה

אפלה אופפת את החדר. משב רוח קריר מלטף אותי בגסות ומשאיר בי צמרמורת, אני רועדת. שערי סומר ואני מייבבת לעצמי. ידי אוחזות אחת בשניה, בלי להסתכל אני יודעת שפרקי הידיים שלי הלבינו. הציפורניים שלי דוקרות את פנים כף היד מלחץ.

אני יודעת שהוא כאן. אני יכולה להרגיש את זה. אני פוקחת עיניים באיטיות מענה, החדר סביבי חשוך. ידיי עוד אוחזות זו בזו בחוזקה נוראית ומחריקת שיניים.

לחישה נשמעת מכל קצוות החדר.

"א....לה...."

הלב שלי פועם מהר, כל כך מהר שהוא עלול לקרוס. ואני מייחלת שיקרוס, אני מייחלת שהלב שלי לא יעמוד בלחץ, לא יעמוד בכאב ופשוט יחדול מלפעום ואני אחדול מלהתקיים.

"את יודעת.... אני עשיתי את זה בשביל שנינו..." שוב החדר החשוך התמלא בקולו הצרוד. הצמרמורת טיפסה במעלה עמוד השדרה שלי ותחושת בחילה נוראית שטפה אותי מלמטה למעלה.

"אני לא ביקשתי את זה..." אני לוחשת לעצמי. אני מרגישה שרגליי קורסות תחת המאמץ להשאיר אותי עומדת ואני מתמוטטת על הרצפה הקרה והקשיחה. אני מייבבת בבכי, לא רואה כלום מבעד לדמעות.

"אני לא ביקשתי שום דבר" אני רועדת, שיערי לח מהזיעה הקרה על פניי. אני לא מצליחה לעצור את שטף הדמעות הנוראי, אז אני צועקת.

אני צועקת כל כך חזק עד שהגרון שלי נשרף ואין לי מה להוציא יותר.

"אלה!" הוא צווח עלי.

אני משתתקת בצייטניות מופתית. אבל אני פשוט לא מצליחה לעצור את שטף הדמעות.

"לא, לא לבכות," הוא משנה אתהטון ולוחש בעדינות מכוערת. "ששש....." אני מרגישה את האצבע שלו על שפתיי, יורדת אט אט לסנטר, צוואר, בית החזה.

"אני אמצא אותך." הוא לוחש בעדינות. אני שוב מרגישה את ליבי שעומד לקרוס תחת הקצב המהיר של פעימות ליבי.

"אני ארדוף אותך. וכשאני אשים את היידים שלי על מותנייך..." הוא מתנשם בהתלהבות וצוחק צחוק עמוק ומחליא, אני מרגישה זוג ידיים נחים על המותניים שלי בתוך החשיכה העמוקה בחדר.

"...את תתחרטי על מה שעשית לי!" הוא נובח עלי.

אני צורחת כל כך חזק. מתפתלת במיטה, אני מרגישה זוג ידיים שמנסות לתפוס אותי אבל אני לא נחה. אחרי כמה שניות ארוכות אני מרגישה אפיסת כוחות וגרון שורף. אני פוקחת עיניים בבהלה כדי לגלות את ההורים שלי. שיערה של אמא שלי מבולגן, היא לבושה בבגדים ברושלים וזרוקים של שעת לילה מאוחרת, הפנים שלה חיוורות ועייפות, בזמן האחרון הן התמלאו בקמטים קטנים וחדשים, באור החלש שבחדרי אפשר ממש לראות אותם חרוכים על העור שלה. אבא שלי אוחז בי בכל אחת מזרועותיי, ומניח אותי להרגע על החזה שלו. ושם אני נרגעת.

ההורים שלי נראים מותשים, ממני, מהסיוטים שלי, מהמצב שלי.אני מרגישה ככ קטנה ואשמה, אני רוצה להתנצל, אבל אני אפילו לא יודעת כבר איך.

"אני כל כך מצטערת ללה" אמא שלי בוכה, אני כבר רגילה לראות אותה בוכה. 

"אני כל כך מצטערת שזה קרה לך" היא מחבקת אותי חזק והדוק, ואני תוהה אם היא מצטערת שזה קרה לה או לי. כנראה לא אדע. אני לא יודעת מה להגיד אז אני בוחרת בשתיקה: הכי בטוח.

"אני גם מצטערת..." אני לוחשת לבסוף. אני כל כך מצטערת....

"אלה.." אבא שלי מתרומם, "אנחנו חשבנו להתייעץ עם פסיכולוג...." אמא שלי נסוגה ממני מעט, מחכה לראות איך אגיב, כנראה מפוחדת מעט...

"אנחנו התייעצנו עם פסיכולוג...." אבא שלי מחדד את דבריה.

אני נבהלת מעט, נסוגה אחורה. מה זאת אומרת פסיכולוג? לא, לא, אני לא מסוגלת עכשיו להתמודד עם משהו כזה...

"החלטנו ביחד, שאנחנו מעבירים אותך לבית ספר חדש, מקום חדש, חברים חדשים שתוכלי להכיר. ובנוסף, יהיה לך טיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע" אבא מעדכן בקול מרגיע.

"אני לא צריכה שום דבר כזה" אני ממהרת להתגונן. איך אוכל להתמודד עכשיו עם בית ספר חדש! אני באמת לא מסוגלת להתמודד עם דבר כזה כרגע.

אמא שלי מתיישבת על המיטה באימפולסיביות. "אלה, אנחנו מתעוררים מהסיוטים שלך בכל לילה, שומעים אותך צורחת ובוכה מתוך שינה, את מדמיינת אותו בכל מקום. הפסקת לדבר עם חברים שלך, הפסקת לצאת מהבית! בבקשה תנסי, אין לך מה להפסיד." היא כמעט בוכה מולי שוב.

אני מביטה באבא שלי, ראיתי אותו בוכה רק פעם אחת בחיי, אני עודדתי אותו אז. כעת הוא שוב בוכה, סביב עישונו הפך אדמדם. הוא מתבייש ממני, מתבייש לבכות.

"בסדר.." אני לוחשת בתבוסה, זו ההתנצלות הקטנה שאוכל לבקש מהם...

אני משפילה את מבטי ובוהה בכף ידי. ציפורניי קטנות ומכורסמות מכיסוסיי, אין לי מספיק ציפורן אפילו כדי לשרוט, אני מרגישה רק את כרית האצבע התפוחה, ואני יודעת שאפילו הידיעה הזו משמחת את הוריי... עוד משהו בעזרתו אני לא פוגעת בעצמי.

הם יוצאים מהחדר, עייפים ותשושים מהלילה הארוך הזה, מכל הלילות.

"תחזרי לישון מתוקה" אבי אומר, שולח נשיקה מרחוק ויוצא מהדלת. אמא שלי בעקבותיו, "אנחנו כאן, תמיד."

אבל אני לא חוזרת לישון, אני אף פעם לא חוזרת לישון. אני לא ישנה כבר שבועות.