פרק 1:
מה הדבר הראשון שאנחנו עושים מאז שנולדנו?
לומדים לבטא את עצמנו. בין אם זה בכי כשהיינו תינוקות ובין אם זה שלמדנו לדבר. בתנועות גוף. במילים. בכתיבה. במעשים. בעצם כל דבר שאנחנו עושים זה לבטא את עצמנו. אנחנו בונים את האישיות שלנו. את העתיד שלנו. את הסביבה שלנו.
אבל האם אנחנו עושים את זה נכון?
זה היה תחילת ספטמבר וכבר החל גשם. כמובן שבארץ קפואה כמו אנגליה זה לא ממש מפתיע הרבה אנשים, מלבד התיירים. במיוחד אלה מהארצות החמות.
הגשם בא בהפתעה ובהתקפים. לכן, אף אחד לא מסתובב עם מטרייה.
אני ישבתי בבית, מחזיקה ביד האחת כוס שוקו חם וביד האחרת את שלט הטלוויזיה כאשר אני מדפדפת בין הערוצים. התנור הקטן שמולי פולט הרבה חום יחסית לגודלו ונותן תחושה חמימה ונעימה.
״את מוכנה לבחור כבר סרט?!״ ליזי ירתה לעברי בחוסר סבלנות.
״אני מנסה,״ אמרתי באיפוק מנסה להרגיע אותה, אבל היא שילבה את ידיה בעצבנות ונשענה לאחור בפתאומיות. הספה רעדה מעט.
״אפריל,״ קולו של ג׳יימס בקע מן המטבח. הטון שלו היה חסר סבלנות והבנתי שהוא עצבני. הורדתי את השמיכה החמימה מרגליי, ולפתע הרגשתי קור עז בהם. הלכתי לכיוון המטבח וראיתי את אליס מתיישבת מול המחשב של ג׳יימס והוא מנסה להסיט אותו אליו, אבל היא סטרה לכף ידו והוא נרתע בחזרה אחורה.
ג׳ימס הוא אחי הבכור, ואני גרה איתו.
אליס היא אחת החברות הטובות שלי, מלבד ליזי והיא החליטה להתקבע על המחשב של ג׳יימס משום מה.
בדרך כלל היא יותר מנומסת. מלבד הפעמים שזה קשור לוואן דיירקשן.
לקח לי זמן ואז נפל לי האסימון.
״קשור ללהקה שלך?״ שאלתי באנחה וגלגלתי את עיניי.
״וואו דיירקשן זה לא להקה זה דרך חיים!״ היא ירתה לעברי בתוקפנות וחזרה למחשב שלה שלא תפספס בטעות את ההודעה שבנות נשארות ערות כל הלילה כדי לזכות לשמוע את קולם במשך ארבעים שניות בממוצע.
אני גלגלתי עיניים פעם שנייה והסתכלתי על ג׳יימס במבט מצטער. לא היה לי דרך להזיז אותה משם.
ניסיתי למשוך אותה אבל היא החלה להיות אלימה. סגרתי את המחשב אבל היד שלה בלמה את סגירתו.
״אליס!״ צעקתי.
״אפריל!״ היא החזירה לי באותו טון.
חזרתי בחזרה לליזי, לסלון. הסרט האהוב עליי עמד להתחיל שפתאום חמישה בנים מוכרים למדי הופיעו על מסך הטלוויזיה.
״הפסקנו את השידורים להודעה של הלהקה וואן דיירקשן,״ הקריינית הבריטית אמרה וחייכה אל המסך בהתרגשות ״והנה ההודעה.״
