נראה שממש אהבתם את ההתחלה :) תודה רבה !
הנה הפרולוג. מקווה שתאהבו :*
--
ללואי אין הרבה בגדים לארוז..
טוב בעצם, יש לו. כן.. יש לו הרבה בגדים לארוז.
והוא לא רצה להתוודות על כך לאף אחד.. אפילו לא לעצמו.
הוא היה צריך לקנות מזוודה גדולה וחדשה.
הוא בחיים לא עזב, ויצא מהבית, כמו שהוא יוצא עכשיו.
לא הפריעה לו העובדה שהוא כבר בן 24, ועדיין גר עם ההורים.
לא.
זאת לא הייתה הבעיה.
הבעיה הייתה הזכרונות הטובים שיש לו מהמקום הזה.
הזכרונות האלו, שגורמים לו כאב עצום בחזה.
הוא רוצה..
לא.
הוא צריך, להפסיק אותם.
הוא מתרכז בהתחלה של החיים, שוב.
אבל בשביל לואי, להתחיל חיים, חיים חדשים, אינה בעלת אותה המשמעות כמו שאנשים אחרים חושבים.
"אתה צריך לעשות את מה שעושה אותך שמח," קולה של אימו חוזר בראשו.
זה מה שענתה כששאל אותה, איך בדיוק לסדר את הבלאגן, ומה לעשות עם החיים המחורבנים שלו.
כתוצאה מכך, הוא מצא את עצמו בחדרו הישן שבבית הוריו, מסתכל על הקירות ולא יודע מה לקחת איתו לביתו החדש.
המסמכים שהיו על השולחן שמולו היו הגרועים ביותר.
מבחנים, עבודות, דפים מסובכים ותמונות ישנות, ביחד עם עטים שבקושי עבדו.
כל אלו, מזכרות מבית הספר התיכון שלו.
נכון, הוא שנא את בית הספר, אבל הוא לא יכל להכחיש שזה בזבז לו תקופה נהדרת של החיים.
ומתחת להכל, תיקייה אחת מסויימת, שלואי הכיר הייטב.
הוא פתח אותה והביט בה יותר מידי פעמים.
הוא קרא את הדפים שהיו בה כל כך הרבה פעמים, שראשו וזכרונו תיעדו כל מילה.
בחיים לא נמאס לו לפתוח את התיקייה המיוחדת הזו.
אבל.. עברו שלוש שנים מאז שלואי פתח לאחרונה את החרא הזה.
ובכן, זה לא בדיוק חרא. זה חלקים סנטימנטליים מהלב של לואי שהפכו לדבר גשמי וממשי למדיי.
אבל לואי מנסה לשכוח מזה, אז הוא לוקח את התיקייה בידיו ומתיישב ברכות על המיטה הקטנה שלרגלו.
שפתיו מתעקלות לחיוך, והבעה גאה על פניו, שאפילו מגיעה לעיניו הכחולות.
הוא היה כל כך גאה בעצמו, ממש גאה. גאה במה שעשה בעבר.
הוא מסתכל על כל התמונות, וזוכר. הוא פשוט זוכר, מה היה מאחורי החיוך הזה, מה היה מזג האוויר ביום שצולמה התמונה הזו, ואיך הוא הרגיש כשצילמו את התמונה האחרת.
הדבר היחידי שלא יכל לזכור, היה קולו של הנער שעומד לידו בכל אחת מהתמונות. וזה עצוב.
זה באמת עצוב, אם רק היו יודעים מה הסיפור מאחורי לואי וחברו הטוב ביותר.
"החבר הכי טוב שלי מהמם," הוא זוכר את עצמו אומר בראשו את המילים האלו בכל בוקר, כשהתעורר ליד הנער המתולתל בעל השפתיים הורודות והתפוחות.
הוא מוצא את עצמו מוחה דמעה אחת מעיניו, ומזכיר לעצמו שהוא צריך להפסיק לבכות, כדי שאימו לא תראה אותו בוכה על תמונות שנשבע שלא יזכיר.
כשזה קרה בפעם האחרונה, זה היה לפניי שלוש שנים.
לואי לוקח בידו את הנייר המקומט, שאותו קרא מאות, ואולי אלפי פעמים.
הוא מתחיל לקרוא בשקט, פעם אחר פעם, מעכל בראשו כל מילה וכל תזוזה של העיפרון על הדף.
אבל בפעם השלישית, הוא שומע את הדלת שנפתחת.
פאק, לא עוד פעם.
~
אוקייייי!
חשוב שתקראו את זה !
אני מבינה שזה לא מובן, כי זה פרק ראשון כזה ומוזר, אבל בהמשך הכל יתבהר, מבטיחה !!
מקווה שאהבתם עד עכשיו.
אני יודעת שזה מבלבל, אבל תאמינו לי שזה ממש יפה ❤
אוהבת !!
YOU ARE READING
Lost Memories - l.s // זכרונות אבודים - לארי
Fanfiction"What's a soulmate?" "מה זה חבר נפש?" ♡♡♡
