* סתם שתדעו, את התמונות שאשים בראש הפרק אני עיצבתי, אז אם בא לכם, תגיבו מה דעתכם חחחח
#יכול להיות שיהיה שווה לפרק נוסף ;)
אגב, מסתבר שהתבלבלתי, וזה הפרק הראשון. מה שהיה לפניי היה הפרולוג, ומה שהיה לפניי לפניי היה סתם פתיח חחחח סליחה על הבלבול.
תהנו מהפרק !!
--
לואי עומד להיות בן שמונה בעוד ארבעה חודשים.
זה מוקדם בבוקר, הימים האחרונים של חופשת הקיץ.
לואי קם מוקדם במיוחד בשביל להספיק לראות את תוכנית הטלוויזיה המצוירת שאהב, אבל מסתבר שאחותו הקטנה, לוטי בת השש, תפסה אותה כבר.
אז היא גרמה לו לצפות איתה ביחד.
אם הוא היה מדבר עם הארי ביום הזה, אולי דברים היו שונים.
הוא בתוך הפיג'מה של פאוור רנג'רס החמימה שלו, יושב על הספה ליד אחותו הקטנה, שהיא קצת מעצבנת.
אבל כמובן, הוא לא יתווכח איתה, כדי לא להעיר את ההורים.
אז הם התנהגו כמו אחים טובים, שותים את השוקו שלהם בשקט.
לואי שמע כמה קולות מוזרים ולא מוכרים מבחוץ לחדר, הוא היה סקרן, אבל לא סקרן כל כך כך שלא בדק בעצמו.
אבל לא לוקח 15 שניות, עד שאימם מופיעה, לבושה כולה ומאורגנת.
לואי לא היה רגיל לראות אותה ככה בשאר ימי השבוע. היא תמיד הייתה מגיחה לחדר, ואומרת להם להתארגן עם הפיג'מה הורודה והארוכה שלה, ומסבירה להם שצריך ללכת לכנסייה.
"אני לא רוצה ללכת!" לואי אמר בקולו הזעיר והגבוה.
הוא לא אוהב כנסיות, אבל בחיים לא העז לומר זאת ליד אימו.
הוא משלב את זרועותיו ועושה פרצוף עצוב.
הוא יותר מידי קטן ולא מבין בדברים האלו, חוץ מזה, כנסיות זה מקום משעמם.
הוא רק יושב שם במשך שעות, ושומע איזה זקן אחד לבוש- במה שלואי חושב- שמלה, ושומע כמה שירים ענתיקות.
הוא בחיים לא יודע צריך לעמוד, אבל החלק הגרוע ביותר הוא שלפעמים הוא עומד כל כך הרבה, שכבר כואבות לו הרגליים והטוסיק שלו נרדם.
הוא מצחקק לרגע, אבל אז נזכר בסיטואציה ומיישר מבט לאימו.
(אלוהים זה כזה חמוד - ה.מ)
"לואי.." ג'והאנה אומרת בקול מיואש.
"אבא אומר שאתה צריך ללכת."
שניהם יודעים שלואי תמיד מתעקש לא ללכת לכנסייה.
בעצם, הוא רוב הפעמים מתעקש לא לצאת בחוץ.
כי זה תמיד כולל את התהליך של להחליף בגדים, לצחצח שיניים, ולנעול נעליים.
ומשום מה, אימא שלו תמיד עושה לו את הדבר הזה עם השיער שהוא לא מבין.
ותמיד, אבל תמיד, הכורסא נראתה לו מקום נוח יותר.
(תקשיבו. זאת אני. - ה.מ)
"אבל אימא ! אני רוצה להשאר. בבקשה אימא, אני אתנהג יפה !" קולו ילדותי, והוא מחייך אליה חיוך תמים ועיני כלבלב.
לוטי, מצד שני, התארגנה במהירות, וירדה במדרגות כדי שאביה ייקח אותה לפחות.
היא ילדה טובה, לפחות ליד ההורים.
רגועה, שקטה, וחמודה.
אבל כשהיא ליד אנשים אחרים, לואי חושב שהיא רעה, ולא הילדה הטובה שכולם חושבים שהיא.
ג'והאנה נאנחת ומביטה בו לרגע, שוקלת את אפשרויותיה.
לואי לא שקט בכנסייה, ועושה לה בעיות בסבירות דיי גבוהה.
בנוסף, זו לא הפעם הראשונה שהוא יהיה לבד בבית.
השכונה לא מסוכנת, והוא גם בחיים לא עושה דברים רעים. רוב הפעמים הוא רק רואה טלוויזיה או אוכל.
"בסדר.." היא מסכימה לבסוף, ולואי קופץ משמחה.
"אבל אל תשכח, לא פותחים את הדלת לאף אדם ז-"
לואי לא מקשיב להמשך, הוא כבר יודע אותו בליבו.
הוא לא מבין למה ההורים תמיד חוזרים על המשפטים המטופשים האלו.
הרי, למה לו ללכת ולפתוח דלת לאדם שאינו מכיר?
לואי יותר חכם מזה.
הוא סוף סוף מעביר את הערוץ בטלוויזיה, והדקות הבאות עוברות במהירות, וכנראה שאמר בהם להתראות למשפחה שלו.
הוא לא ממש שם לב, אבל פיו זז בצורה הרגילה של אותם המשפטים כמו כל פעם.
לאחר חצי שעה מאז שהלכו, לואי החליט שנמאס לו לראות את התוכנית הזו, והוא גם דיי רעב.
אז הוא קם והולך לכיוון המטבח.
אולי העוגיות נשארי באותו המקום.
לאחר בדיקה ארוכה, הם לא.
או שאולי כבר אכל את כולם...
--
מקווה שאהבתם עד כאן! אל תדאגו, לואי לא יישאר בן שמונה בכל הפרקים חחחח הוא לא סדריק.
בכל מקרה, מה אתם חושבים?
נכון שזה חמודדדד
אז, חכו לפרק הבא :)
אוהבת המונים!
נשיקות :****
YOU ARE READING
Lost Memories - l.s // זכרונות אבודים - לארי
Fanfiction"What's a soulmate?" "מה זה חבר נפש?" ♡♡♡
