הכל בסדר

פרק 24 (ריו)

ללא חולצה אני קם לפתוח את הדלת, הנחתי שאלו צוות הניקיון ורובם התרגלו לעובדה שאני משוטט ללא חולצה בבית. אבל כשפתחתי את הדלת, לא אחרת מאשר אנה עמדה בפתח הדלת, שיערה מעט פרוע, עיניה מביטות הישר בי בנחישות מסוימת.

"מה א-" אני לא מספיק לסיים את השאלה כי שפתיה של אנה מתנגשות בשלי.

"אנה," אני אומר בין נשיקה לנשיקה, אני תופס בכתפיה ומרחיק אותה ממני, "את נעלמת לי לכמה זמן ואז צצה כאן משום מקום." אבל המבט שהיא נותנת לי, מבט כל כך עצוב וכואב, מבט שמבקש ממני להפסיק. אני קופא ומביט בעיניה, מעולם לא ראיתי מבט כזה בעיניה.

"פשוט תנשק אותי." היא מבקשת.

ואני נענה לבקשתה, כי איך אני יכול להתנגד? שפתיי חוזרות לנשק את שלה, ההרגשה היא מדהימה, אני לא יכול להשתלט על כל הבלגן שמתחולל לי במוח, על כל הבלגן שאנה והרגשות שהיא מביאה איתה גורמים לי להרגיש. אני לא שולט בעצמי, היא, כאן, בבית שלי, מבקשת ממני לנשק אותה. אני תופס בה, מרים אותה וגורם לרגליה להכרח סביב מותניי ואני גורר אותה אל הספה, מצמיד אותה אליה, מתנשף. אני מרגיש את התשוקה החייתית שמשתלטת עליי כשאני ליד אנה תופסת פיקוד ואני לא מסוגל לנתק את עצמי מגופה.

אני גולש משפתייה של אנה אל צווארה, מתנשף ומרגיש חסר שליטה, אני יודע שאני חייב להפסיק, אבל אני לא מסוגל להביא את עצמי לעצור את מה שמתחולל כאן. 

"ריו." היא אומרת באנחה ואני מרחיק את שפתיי מצווארה בבת אחת, אני מתעורר חזרה למציאות. אנה לא במצב לעשות דברים כאלה, אני לא יודע מה קורה אצלה, אבל אנה לא עושה דברים כאלה.

"למה הפסקת?" היא שאלה, מביטה בעיניי.

"מה קרה?" אני שואל, לא מסיט את עיניי מעיניה.

"כלום." היא אומרת, היא מסיטה את מבטה ממני ואני מתיישב והיא מתיישבת לידי ולרגע משתררת שתיקה. מה שזה לא יהיה, אנה לא רוצה לספר לי ואני לא יכול לעזור לה מבלי שהיא תספר לי מה הולך כאן.

"אני צריכה ללכת." היא אמרה, אבל כמובן, זה היה שקר ואני לא התכוונתי לתת לה להיעלם כך שוב.

"אנה," תפסתי בידה, "מה לעזאזל קורה לך?" 

"זה לא עניינך." היא אמרה, מביטה בי במבט מצמית.

"בטח שזה ענייני, את בכלל שומעת את עצמך?" אמרתי, שנאתי את העובדה שהיא תמיד שמרה הכל לעצמה וכעסתי, כעסתי על זה שהיא נעלמה, כעסתי על כל ההודעות ששלחתי לה והיא לא ענתה, כעסתי שלא היה לה אכפת ממני כמו שלי היה אכפת ממנה.

ובכל זאת, לא ויתרתי, המשכתי לאחוז בידה.

"אלוהים, רי-" היא התחילה אך קטעתי אותה.

"אנה, אני לא יכול להמשיך לרדוף אחרייך ככה," אמרתי, שוב מצאתי את מבטה "זה הורג אותי." 

"אולי כדאי שתפסיק." היא נאנחה ואני שחררתי את אחיזתי בה, מה זה אמור להביע? אנה... רוצה להיפרד? אבל כמובן, עם אנה הכל לא ברור ולפני שהספקתי לעכל את המילים שדקרו את הנשמה שלי, כבר שמעתי טריקת דלת.

***

אני יודע שלקחו לי בערך כמה שעות להבין ולעכל את מה שאנה אמרה, והמסקנות היו ברורות. אחד, אנה לא אוהבת אותי כמו שאני אותה. שתיים, אנה לא מעוניינת לשתף אותי בשום דבר שקורה לה. שלוש, עדיין רציתי אותה.

אז כעבור כמה שעות מצאתי את עצמי עומד מול דלת הבית של אנה, החיפוש היה קשה וכלל הסברים של ג'סי בפלאפון אבל בסופו של דבר הגעתי לבניין שבו אנה גרה, בניין מוזנח ולא מטופח במיוחד בין שורות בניינים מוזנחים ולא מטופחים במיוחד.

דפקתי על הדלת והתשובה הייתה דממה, נאנחתי, דפקתי שוב על הדלת ולא הייתה שום תשובה. התכוונתי ללכת כששמעתי את המפתח מסתובב ואת הדלת נפתחת.

***

אז לא כתבתי הרבה זמן, אני יודעת. אני בכיתה י"א ולמרות שרק התחילה השנה כבר יש עומס והמון עבודות ומבחנים, אני אנסה להציב לעצמי מטרה ולהוציא פרק בשבוע למרות שאני לא יכולה להתחייב שזה באמת יקרה. אני מאוד אוהבת לכתוב ואני תמיד שמחה לכתוב כי כשמתאמנים על משהו יום יום אז רק משתפרים, אבל לצערי אין לי תמיד זמן.

בכל מקרה, מבטיחה להשתדל! הפרק קצר כי אני עכשיו צריכה ללמוד למבחן בהיסטוריה ._.

אשמח לתגובות כרגיל!

אוהבת 3>