מסע התמימות

פרק ראשון

ארמון הממלכה המערבית היה שוקק חיים באותו הבוקר. הנסיכה הייתה בת שבע עשרה באותו היום, לכן, זו לא הייתה רק סיבה למסיבה, אלא גם יציאתה למסע המלכה שלה, זה שאמור להכין אותה לשליטה בממלכה בכך שתכיר את העולם בו נולדה. היטומי פסעה במסדרונות הארמון, שרוולי הקימונו הארוכים, סגולים כהים שלה נגררים על רצפת הארמון. נעליה היו שטוחות ומחודדות חרטום ועליהן היו רקומות ציפורים ופרחים. משרתת הייתה עסוקה בניסיון לעצב את שיערה. היא אספה את חלקו לפקעת ואת שער שיערה הותירה פזור. כעת ניסתה לקשט אותו במסרקת פנינים. "הוד מלכותה, אני מתקשה לעצב את שיערך כשאת בתנועה." היא אמרה. "אני מצטערת ...!" היא השיבה. "למה מוכרחים לסדר את השיער שלי אם אני יוצאת למסע? את חושבת שיהיה לי נוח ככה?" תהתה היטומי בקול רם, מביטה בדמותה המשתקפת אליה מהמראה. "זה המנהג," השיבה המשרתת. "לקשט אותך ככול האפשר לקראת האירוע." היטומי תהתה מדוע זה כול כך חשוב, אך הייתה כול כך נרגשת שלא נתנה למחשבה להעסיק אותה. המשרתת המשיכה, "המסרקה היא מתנה מאחד המחזרים שלך."
"באמת?" היא העבירה את ידה על הפנינים החלקות.
המשרתת הינהנה בשנית בראשה. "גם זה המנהג."
"אבל ... בממלכה הצפונית שולטת מלכה, לא?" היא התעניינה. "זה מה שלמדתי ..."
"כן, הוד מלכותך. השיער שלך מסודר עכשיו."

היטומי רצה מהחדר במהירות, הרימה את שולי הבד הסגול בידיה, נעליה הקישו על רצפת השיש הלבנה. היא מעדה ונפלה באמצע הדרך. "... אווץ', אווץ', אווץ', כואב ...!" היא קמה מהקרקע, משפשפת את רגלה והמשיכה לרוץ, כמעט ונתקלת בשלל אנשי הארמון. הכובסת נזפה בה קלות על כך שכמעט והפילה את הסל שלה. היא התנצלה בפניה במהירות וקיפצה משם.
היא יצאה מהארמון, המשיכה דרך רחובות העיר עד למזח, כשחיוך גדול נפרש על פניה. רוח הים הכתה בהן. היא מיהרה לעמוד לצד שתי נערות הלוויה שלה, שהיו חברותיה הטובות ביותר.
צ'יוקו הייתה חסונה ומקומרת, שיערה השחור החלק מעוצב בקארה מעט מעל לכתפיה. היא הייתה לבושה בקימונו לבן, בעל עיטורים של פרחים ירוקים. פאביה הייתה נמוכה ממנה, בעלת גוף מלא ובריא, לחייה סמוקות ופניה מחייכות, שיערה מעוצב בתסרוקת זהה. היא לבשה קימונו כחול, בעל עיטורי פרחים גם הוא, כתפיה חשופות והשרוולים הארוכים שלה מחוברים לקימונו תחתיהן. שתיהן נעלו נעלי עץ. הן הרכינו את ראשן בכבוד, מביטות בחיוכה הקורן.
"אז ... יוצאים לדרך!" אמרה היטומי תוך קפיצה קטנה. הן בהו בה. ואז פאביה החלה לצחוק.
"מ ... מה? עשיתי משהו ל ... לא טוב?" שאלה בחשש.
"לא, לא, הנסיכה היטומי. אני פשוט חושבת שאת מתוקה."
"זו ... זו מחמאה? נכון? זו מחמאה?"
היא רק שבה לצחוק בצחוקה היפה והעדין, שמילא את כולם בתחושת חמימות.

הן עלו לספינה הגדולה. היטומי מיהרה לסיפון ונופפה לחצר שלה בהתרגשות בעוד היא מתרחקת מהמזח ולאחר מיכן, פנתה אל הים הצלול הכחול, אותו מעולם לא חקרה, מוכנה כעת לחצות את מרחביו אל העולם.
צ'יוקו ופאביה עמדו מאחוריה בנאמנות, מעבר לנאמנות לנסיכה, למלכה, אלא לחברה טובה, מביטות בנערה הצעירה כול כך שבקרוב תהיה שליטה, תישא בעול כבד של אלפי אנשים, צופות בשארית תמימותה.
"המשיכי לחייך, נסיכה, זוהי הגישה," פאביה הניחה את ידה על כתפה.
"אם היא תחייך ככה כול הזמן, יחשבו שהיא לא רצינית." צ'יוקו אמרה. "צריך לחייך ב*מידה*."
"לחייך במידה?" פאביה צוחקת. "צ'יוקי לפעמים כול כך מצחיקה ..."
ציוקו מחייכת לעצמה. "לפעמים גם אני יכולה להיות משעשעת."
"אבל רק לפעמים, נכון? אויי, תיראי, הנסיכה בכלל לא מקשיבה לנו ...! היא אפילו לא שומעת אותנו ...!"
"היא שקועה באושר שלה. מה הם חושבים לעצמם, לחתן את הילדה התמימה הזו. היא צריכה זמן."
"באמת, ציוקי," פאביה חייכה אליה במתיקות. "הנסיכה שלנו היא כבר גדולה."
"גדולה זה עניין יחסי. בת כמה את היית כש ..." היא קוטעת את עצמה והן שתקו למשך כמה רגעים. צ'יוקי התרחטה על כך שהעלתה נושא כאוב.
"זה בסדר, זה בסדר. אני יודעת שאת מצטערת וזה מה שחשוב, לא?"
"איך את מסוגלת לחייך תמיד, פאביה?" היא שאלה בהתעניינות אמיתית.
"תחשבי על התשובה לכך בעצמך. באמת חשבת שאגלה לך הכול כול כך מהר?" היא ציחקקה.

השמיים היו תכולים בהירים, משובצים עננים לבנבנים ותפוחים, כמו הפנינים שבשיערה. כשהייתה קטנה, אימה סיפרה לה שהעננים עשויים מחלומות. היא תמיד תהתה מה מהם הענן שלה. היא גדלה והמשיכה להביט בצורות העננים, מחפשת אחריו, גם לאחר מות הוריה, שרק צ'יוקי ופאביה נותרו לצידה בלילות מלאי סיוטים. לעיתים התעקשה שכולם יעזבו אותה לבד פרט לשתי נערות הלוויה. הן תמיד הצליחו לנחם אותה, גם צ'יוקי שהייתה תמיד רצינית. היא גרמה לה להרגיש מחוברת לקרקע. הן לפעמים לימדו אותה להגן על עצמה באופן בסיסי, או את ההיסטוריה של העולם. צ'יוקי ניגנה בקתרוס שלה. פאביה רקדה. והכול היה כמעט מושלם. כמעט.

"אנחנו בדרך לממלכה הדרומית, נכון?" פאביה שאלה את הקפטן. הוא הינהן בראשו. "בתור נערת חצר, את אמורה לדעת את הסדר של הממלכות במסע המלכה, לא?" פאביה משכה בכתפיה. "אני לא רואה את עצמי כנערת חצר. אני חברה. של הנסיכה." הוא הביט בה לרגע. "חברה של הנסיכה? היא לא ילדה קטנה שמתעניינת רק בבדים יפים?"
"היא שילוב של שני העולמות. היא מטופחת תמיד, אבל יש לה רוח לחימה. זה לא רע בכלל."
"רוח לחימה? בבגדים האלו?"
"מי אמר שאי אפשר להיות לוחמת בשמלה, הא?" פאביה קרצה. "ולחימה היא לא רק בקרב, אני בטוחה שאתה יודע."
"למה כוונתך, נערונת?"
"לוחמת אמיתית לא מוותרת גם כשקשה לה, לא משנה באיזה מובן. היא לא חייבת לאחוז בחרב." היא ציחקקה בשנית.
"האמממ. אם את אומרת."

צ'יוקי חשבה שוב על הדברים שאמרה לפאביה. היא לא יכלה להתנהג ככה במיוחד כשהכירה את הנושא מקרוב. היא זכרה את הכאב, היא זכרה שהוצגה לראווה. היא זכרה את בעל הזירה, שאמר תמיד שהיא תהפוך אותו לאציל הכי עשיר בממלכות. צ'יוקי חשה בחילה קלה והביטה אל הים. היא ראתה את פאביה מזווית עינה מדברת ומצחקקת לצד הקפטן ואז החלה להבחין בממלכה הדרומית במרחק, תוהה מה ימתין להן במשך המסע.