נקודת המבט של רון
עיניים גדולות. הן מסתכלות עליי.
הכל מעוות.
חושך.
צליל ירייה.
צרחה.
אני מתעורר בבעתה. החלומות שלי לרוב חסרי צורה, מטושטשים, אבל מלילה ללילה הפרצוף נראה יותר ויותר אמתיים.
סחרחורת.
אני מסתכל מסביבי.
איפה אני בכלל? המקום לא מוכר לי במבט ראשון.
כל העולם מסתובב סביב ואני תקוע בלי לזוז על מזרן על הרצפה.
קר לי.
הגוף שלי דואב.
אני לא זוכר כלום מאתמול בלילה.
אני מתרומם.
השרירים שלי כואבים כאילו רצתי חמישה קילומטרים בלי לעצור לנשום.
לאט לאט אני מצליח להתרגל לחושך ולדממה המעיקה, ומסתכל סביב על החדר.
אני מזהה אותו.
רגע, מה?
אני לא יודע אם לשמוח או לבכות.
מה לעזאזל אני עושה כאן.
מה קרה אתמול בלילה.
נשימות שקטות מהמיטה הגדולה מבשרות לי על היותו של עוד אדם בחדר.
מה לעזאזל.
שקט.
צרצרים מפטפטים בשקט מחוץ.
אתה כאן?
כן, אתה כאן?
כן, אתה כאן?
כן, אתה כאן?
הלילה כל כך יפה וכל כך לא מציאותי.
אני פותח את התריסים בדממה, נותן לאור ירח לחדור פנימה לתוך החדר, ומביט החוצה.
למה כל כך יפה בחוץ וכל כך מכוער בפנים?
אני לא יודע אם אני מדבר על המקום או על עצמי או על העולם.
הלילה גורם לך לחשוב מעוות.
נצנוץ קטן צד את תשומת ליבי.
שלושה בקבוקים ריקים שוכבים על הרצפה. אחד שבור.
זה לא.. בירה... נכון?
אני מתקרב למיטה הגדולה, ועיני גומעות את המראה החדש של הריהוט הנקי והמודרני.
מקרוב, אני יכול לראות שמהבקבוק המנותץ מטפטף נוזל מבעבע.
אני מנסה להזיז כמה שברים כדי להסתכל על התווית, והיד שלי נדקרת.
כמובן.
חסר טקט כרגיל.
אהא.
