בלייר
הייתי בשלבי הסיום של הקלדת דו"ח הפרויקט בכימיה, מרגישה מתוסכלת שגם הפעם, כמו תמיד, הייתי חייבת לדחות את העבודה המרובה לרגע האחרון, במקום לפעול בפרקי זמן שונים ולהרוויח הפסקה והנאה לעצמי בין לבין. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הירגעי בלייר, זה לא שמגיעה לך אחת כזאת. הזכרתי לעצמי. זה גם לא שיש לי פנאי לכך, אם הייתי מקבלת זמן לעצמי בוודאי הייתי מנקה את הבית, או מכינה ארוחת ערב מרשימה יותר לג'וני ולאבא.
יכולתי לחוש את הדמעות צורבות את עיניי, בזמן שמיקדתי את עיניי במסך המחשב, מקלידה במרץ כל מיני מילים ללא קשר לכלום, מרגישה את ראשי קודח ואת תחושת האבדון מכה בי, אני רואה מטושטש וכל מה שאני רוצה זה לטרוק את המחשב עד שיתנפץ לאלפי חלקיקים, לקבור את ראשי מתחת לכרית ולבכות. לבכות, לבכות ופשוט לבכות ללא הפסקה. זה כל מה שנשאר לי לעשות, וכל מה שאני רוצה לעשות כמעט כל הזמן. לבכות.
חוץ מהרגעים שלי עם טייטום.
ברגע שבו חשבתי עליה, אצבעותיי קפאו על המקלדת, והדמעות קפאו. רק אתה אני חשה כאילו ואני לא בן אדם כל כך נוראי, כאילו ועוד יש לי תקווה. היא לא ראויה לי. מגיע לה חברה רגועה יותר, מעט יותר שלווה, ממוקדת ופשוט... פשוט לא משוגעת. אלוהים, אני באמת חושבת שיש לי משהו דפוק בראש. כמו ג'וק. והוא לא רוצה למות, הוא לא רוצה להיעלם. אני חושבת שאני הולכת להקיא.
טרקתי את המחשב והנחתי אותו רחוק ממני בצדה האחר של המיטה, ובמהרה פתחתי את מגירת שידת העץ הלבנה והנקייה שלי, מפשפשת בדחף בלתי נשלט למצוא את את התרופות נוגדות הדיכאון הארורות שלי ואתכדורי הטריציקליים המסריחים שאני חייבת אותם כמו אוויר לנשימה. פתחתי את קופסת הכדורים ונטלתי אחד אל פי, שותה מים ובולעת את הכדור לפני שהמים עצמם נבלעו. הפעולה הזאת כל כך פשוטה כבר, כל כך מכנית אשר עובדת כאוטומט רובוטי על גופי.
התכווצתי ביני לבין עצמי, חשה את לבי כואב ואת חזי שוקע מעצם הזיכרון שרק לפני שנה, לא הצלחתי ליטול כדור כמעט אף פעם, גם לא אחרי שחלקתי אותו לשני חצאים. כיום, אני יכולה ליטול את כל החפיסה במכה אחת בלי למצמץ. מדהים באיזו קלות אני יכולה להרוג את עצמי, אני יכולה לעשות זאת אפילו עכשיו.
עצמתי את עיניי. לא. אל תעשי את זה לג'וני. הזכרתי לעצמי. הוא לא אשם. הוא לא אשם שפישלת, שכל כך פישלת ועכשיו את צריכה להיות שם בשבילו. תפסיקי להיות אנוכית . תמשיכי לדאוג לבית ותחנקי מהכדורים המזדיינים שלך. שיננתי בראשי את המנטרה השטנית, מתכוונת להחזיר את צרור הכדורים בחזרה למגירה שבדיוק שמעתי זוג נעליים נוחתות היישר למרפסת של חדרי. אני לא צריכה למצמץ אפילו, אני יודעת מי זאת.
הרמתי את ראשי, וברגע שבו ראיתי את טייטום חיוך עלה על פניי בלי לחשוב הרבה אפילו. אני פשוט כל כך שמחה לראות אותה, אני תמיד שמחה לראות אותה. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וחשתי את בטני מתהפכת בזמן שאיברי הפנימיים התכווצו. ובזמן שהיא צעדה לאורך חדרי והתקרבה אל המיטה שלי, יכולתי לשמוע את פעימות לבי מתחזקות בכל צעד שעשתה, עד הפחד שהלב שלי ייתלש מהמקום. התכווצתי במקומי מהצמרמורת המענה שהכתה בי מהופעתה בחדרי, ומהצפייה למה שעומד לקרות. אבל ברגע שבו היא רכנה לעברי, זרועותיה נתמכות במיטה משני צדדיה, ושפתיה פוגשות בשלי - אני שוכחת כיצד נושמים, ולא רואה סיבה לנשום. היא החמצן שלי.
YOU ARE READING
girls on the street // girl x girl
Romanceטייטום ובלייר יוצאות ביחד בסתר במשך שנה. הן מאוהבות בטירוף, אך לא יכולות לחלוק את אהבתן עם שאר העולם. הן יותר מידי מסובכות בשביל להתמודד עם יציאה מהארון. טייטום יכולה להינעל מאחורי הסורגים אם תסתבך עוד פעם אחת. בלייר חייבת לשמור על שקט ושלווה בביתה...
