סוס נהרות

הכירו: קאי

הנה, הם מגיעים. חשבתי בטירוף. זו ההזדמנות שלי להוכיח להם. אני יכול לעשות את זה. יצאתי ממיי האגם והחלפתי צורה לסוס שחור, גדול ויפה. ידעתי שזה מה שיפתה את חבורת הילדים העליזה שמתקרבת.
פעם, אף אחד לא היה מעז להתקרב לנהר שלי. אז הם ידעו מי אני. הם פחדו מימני. ומה עכשיו? כולם שכחו אותי... אבל זה רק לטובה. עכשיו הרבה יותר בני אדם מגיעים לנהר, שזה אומר יותר אוכל בשבילי.
התקרבתי אל הילדים הקטנים, הם היו בני שש פחות או יותר, והתחלתי לשדל אותם לעלות על גבי. התקופפתי וקיפלתי את רגליי כדי שיוכלו לעלות. אחד הילדים התקרב אזר אומץ והתקרב אליי. הוא הושיט את ידו לכיוון אפי בהיסוס, לא בטוח אם אני אתקוף אותו או לא. קרבתי את אפי הסוסי אל ידו הקטנה של הילד בעדינות ונתתי לו ללטף אותי. כשהרגשתי שעכשיו הוא לא מפחד מימני דחפתי אותו עם ראשי בעדינות אל עבר גבי הרחב, משדל אותו לעלות. הילד הקטן לאט לאט עלה על גבי בעודו מחזיק בשערות רעמתי השחורות והארוכות. "בואו! בואו! תעלו! הוא כזה חמוד!" קרא הילד בהתלהבות לשלושת חבריו הנותרים. ואני כמו סוס טוב נשארתי במקומי מחכה ששאר הילדים יעלו על גבי. הם התקרבו בהיסוס אך לבסוף עלו גם הם על גבי. "איך הוא מצליח לסחוב את כולנו?" שאל אחד הילדים בפליאה.
"לא יודע," עונה הילד הראשון שעלה על גבי "אבל מה זה משנה? הוא חמוד!"
בליבי צחקתי על בורותם של הקטנטנים האלה. איך? הם שואלים.אני משנה צורה! ברור שאני יכול גם לגדול כדי שכל הילדים יצליחו לעלות על גבי.
התרוממתי על רגלי למלוא גובהי והרגשתי איך הילדים שעל גבי מחזקים את אחיזתם. התחלתי לרוץ. ידעתי שהם לא יפלו אבל בכל זאת הרגשתי שהם מפחדים.
נו, מה זה משנה? הרי אוכל זה אוכל, גם אם הוא מפחד...
הייתי קרוב עכשיו לנהר. קפצתי אל תוכו ושמעתי את הילדים צורחים באימה למראה המים המתקרבים במהירות. ושהמים הקרים פגעו בי שיניתי צורה במהירות ל.... טוב זה לא בדיוק משהו שיש לו שם. אז אני אתאר מה זה היה. גופי התרחב והתארך, נוספו לי ידיים ארוכות ואפשר לומר שהייתי שמיכה ענקית עם ידיים. אספתי אליי את הילדים הקטנים שנאבקו לעלות אל פני המים. וכשהם מאוכסנים אצלי, הצמחתי זנב וזוג רגליים עם קורי שחייה שיעזרו לי לשחות. התקדמתי במהירות במורד הזרם אל מקום רדוד מעט יותר אבל בו הזרם חזק אפילו יותר. בינתיים חשתי את החיים אוזלים מהקטנים במהירות הולכת וגוברת, אז גם אני הגברתי מהירות כדי שלא ימותו מוקדם מידי ואז הם לא יהיו טעימים....
לבסוף הגעתי לאן שרציתי. צללתי למטה, עד לקרקעית הנהר. בעודי צולל אחד הילדים מת. חיכיתי עד שכולם ימותו ואז  אוכל להתחיל לאכול.. רק המחשבה על אוכל אנושי גורמת לבטני לקרקר. כבר מאה שנה שאני מחכה לאכול שוב בן אנוש. כמה התגעגעתי לטעם הבשר האנושי. אבל בגלל... בגללם אני הייתי צריך להתחבא! כמו פחדן! רק המחשבה עליהם מעוררת בי כעס ישן. תשתלט על עצמך, לכעוס לא יעזור. לפחות לא כרגע.
הילד האחרון מת, סוף-סוף. לא יכולתי להתאפק אפילו שנייה אחת, לא שרציתי לחכות. שיניתי צורה לסוג של סוס אבל לסוס המסויים הזה היו שיניים חדות שנועדו לקרוע את הבשר בקלות.
התחלתי לאכול ברעבתנות. בשר נקרע עם כל נגיסה. לאחר מספר שניות הדבר היחיד שנשאר מהילדים ההם הוא עצמות ומים מהולים בדמם של הקטנים, שלא יזכו לראות את השמש זורחת.