Big Sea Thoughts - Hebrew

אין חדש

התמכרתי לחדשות

לא, לא. תפסיקו לדמיין, זה לא ככה. אני ממש לא נצמד כל ערב ב8 לטלויזיה עם חולצה של יונית לוי (או תמר איש שלום, לא שופט) לא מעניינים אותי פוליטיקה (חשיפה שערורייתית על הכנסת, פוליטיקאי שיקר, הישארו עימנו), ספורט (קבוצה ניצחה קבוצה אחרת, מי שזה מעניין אותו בוודאי ראה אבל אנחנו נחפור כמה דקות בכל מקרה.) או התחזית (ספוילר אלרט, יהיה חם). בקיצור, הבנתם. לא מעניין. אין טעם למשוך שעה שלמה עם פרשנים שאומרים שוב ושוב ושוב את אותם הדברים בדרך כלל אפשר לצמצם את הכל ל5 דקות של מבזק (ראו ערך קול ישראל), מקסימום חצי שעה כולל כתבות.

בדרך כלל.

אבל בזמן האחרון אני מוצא את עצמי הולך לאינטרנט (לא רק יוטיוב, נסו את internet archive, אתר גדול.) ומדפדף בין כל מיני קטעי ארכיון שנמצאים שם. אני אומר קטעי ארכיון, כי יש שם קטעים ממלחמת יום הכיפורים. אבל אני מתרגש לא פחות לראות שוב את מהדורות החדשות מצוק איתן. או לבנון השנייה. והנה העניין, הייתי בהם, הרגשתי אותם. ביחוד את לבנון. רצנו למקלטים וכתבנו לחיילים ואני ארחיב על זה מתישהו, מבטיח (אולי לפני הגיוס בעוד שבועיים). אבל איכשהו, כשאתה לא בתוך זה אלא צופה לעבר. זה הרבה יותר מיוחד.

אחד הקטעים האהובים עלי הוא הלילה הראשון של הטילים ממלחמת המפרץ. אני חושב שזה הגרסה המוקדמת ביותר ל"פיקוד העורף התרעה במרחב". באמצע מהדורת החדשות הייתה פריצה לשידור, מין צפצופים מוזרים ומישהו שמכריז כמה פעמים "נחש צפע". הכתבים באולפן עוד לא יודעים כלום, זה מאוד חדש כל הקטע הזה של הטילים. ואפשר לשמוע את ההתרגשות. קרו עוד כמה פעמים בפלייליסט הזה של מלחמות המפרץ שהאזעקה הבהילה גם אותי. מאוד יפה. אגב, זאת אחת הפעמים האחרונות לדעתי שהקריין מקריא את הודעת דובר צהל בדיוק כמות שהיא ולא מסכם אותה.

עוד קטע יפה הוא קטע הרדיו של פתיחת מלחמת יום כיפור, אולי זו האיכות הלא מושלמת של הסאונד, אבל אפשר להרגיש את הפחד. בייחוד כשהוא אומר "בשל פעילות מטוסים סורים בגזרת רמת הגולן נשמעות צפירות אזעקה בכל רחבי הארץ, אלה הן צפירות אמת". המילים האלה ליוו אותי בימים שאחר כך. וגם כאן פרצו לשידור צפצופים דומים לאלה של מלחמת המפרץ, אבל פה במקום "נחש צפע" בקול רגוע וחזק. הקוד היה "סיר בשר" מהיר ומעט פוחד. ואתם חייבים לשמוע את ההשמעה הראשונה ל"לו יהי".

והסרטון שהכי אהבתי, שגרם לי להכי הרבה צמרמורות והתרגשות בגוף יותר מכל השאר, זה מין סרט באורך שעה על ה11 בספטמבר. קוראים לו "my 9/11" וזה לא קטע של חדשות. צלם וידאו ב2001 שהיה בניו יורק בזמן הפיגועים והחליט לתעד את כל מה שהוא יכול ברחובות. קשה לי לכלול בכמה מילים את מה שיש בסרט הזה. אבל יותר אמיתי מזה לא תמצאו.

למה אני מספר לכם את זה וממליץ על קטעי חדשות? לא יודע, הרגיש לי נכון והייתי צריך לפרוק. אולי זאת בריחה מהשגרה ואולי סתם משהו שיחלוף. אבל כשכל מה שיש לראות בחדשות זה אנשים רבים על אלאור עזריה (די, באמת די, צריך לוודא הריגה על הנושא הזה.) ועל כל מיני פרשות, נחמד לי לחזור לזמנים שכל מה שעשינו מול הטלויזיה זה לנסות לאתר שיגורים מעזה ולנבא אזעקות.

וזהו, זה מה שיש לי לומר. אני אנסה לכתוב שוב בשבוע הבא, תגיבו ותצביעו אם אתם רוצים, תודה שהקשבתם :-)

נ.ב.

אני קצת חושש איך אני אסתדר ממשכורת של חייל עם כל הסרטים שיוצאים השנה (ספיידרמן אנשים, ספיידרמן.) אולי נקצץ באוכל, לא נראה לי קריטי.