Big Sea Thoughts - Hebrew

אני מתגייס

אז מחר אני אסיים את החלק הראשון בחיי האזרחות שלי ואתגייס לצה"ל. ובמבצע הבא או במלחמה הבאה אני כבר לא אהיה חלק מהעורף שסופג רקטות, אלא בקו החזית. אני לא אתמוך בחיילים ששומרים עלינו ואפגין למענם, אני אהיה החיילים האלה.

זהו, 19 שנים ועוד כמה חודשים הסתיימו. והרגשתי שהכי נכון יהיה לסכם את השנים האלה, כי עברנו הרבה. לא רק אני כאדם, אלא אנחנו כמדינה. זו לא תקופה שתישכח כל כך מהר. מה לא היה לנו? שבע מערכות בחירות, ארבעה נשיאים, ארבעה ראשי ממשלה, התנתקות אחת, מלחמה אחת, פיגועי דקירה, פיגועי דריסה, פיגועי ירי, אוטובוסים מתפוצצים, מסעדות מתפוצצות, מלונות מתפוצצים, טילים. טילים. טילים. מבצעים נגד הטילים, ניצחון אחד באירוויזיון, פדיחה אחת באירוויזיון, שיר יום הולדת אחד, נכון, באירוויזיון. הייתי ממשיך עם הרשימה אבל אני חושב שהבנתם.

אז איפה נתחיל? בתור תינוק הייתי מאוד.. תינוקי, אין לי שום זיכרון מהתקופה הזאת. הזיכרון הראשון שלי הוא מהגן. אז אולי משם כדאי להתחיל? בסדר, גן נשמע סבבה.

אז בגיל 3, לפני התקופה שאני זוכר, הפקרות של גננת אפשרה לי לברוח מהגן (כבר אז ברחתי ממסגרות), ואמא העבירה אותי לגן חבד. גן חב"ד היה נחמד, משהו בין "יחי אדוננו מורנו ורבנו" ל"בעליונים ותחתונים" (*ילדים מצחקקים*). זה היה בתקופה של כל המחבלים שהתפוצצו, כולל מגדלי התאומים, אבל המגדלים היחידים שקרסו אצל ילד בן 4 היו מגדלי הקוביות שניסיתי לבנות.

אז נקפוץ קדימה, גיל 7, 2005, ראש הממשלה אריק שרון מעביר בכנסת את תוכנית ההתנתקות, וכשדוד שלך עומד בסכנת גירוש, אתה מתייצב למשמרת. אז עמדתי ברחובות מחייך וחילקתי סרטים כתומים (לא לפני ששמתי אחד על המצח וקראתי לעצמי מיכאלנג'לו). זה לא עזר כידוע, ההתנתקות התבצעה באופן אכזרי שהשאיר די הרבה תאוריות קונספירציה (you don't even know). סבתא ציירה ציור שמסמל אחדות בתקופה הקשה הזאת, ואלוקים, כמה זה היה חשוב. בגלל מה שקרה בשנה אחר כך

2006, כיתה ג', יותר נכון החופש שאחריה. חיזבאללה חוטף שני חיילים ובעצם מתחיל את מלחמת לבנון השניה, לא היו עוד אזעקות בנהריה וג'יפים עם מגאפונים עברו ברחובות וקראו הודעה מדויקת: "תושבי נהריה, תושבי נהריה, נא להכנס למקלטים ולחדרי הביטחון". זה היה הנוהל, נכנסים עד שבחדשות אומרים אחרת. אין כיפת ברזל, המרחק לא מספיק גדול לאזעקה. אז ישנו כל המשפחה (7 ילדים ועוד 2 אחים) בממ"ד לא גדול. היינו בנהריה בסך הכל 4 ימים באותה המלחמה, שניים בהתחלה, אחד באמצע ועוד אחד בסוף. החדשות שידרו מהרחוב שליד הבית. היינו קטנים אז לא באמת הבנו את גודל המעמד, שרנו "יאללה יא נסראללה" ושמרנו על מורל גבוה. אה, גם הגחתי להופעת אורח בחדר של חני, היה מאוד יפה.
ואז נגמרה המלחמה וחזרנו הביתה. הרחובות היו מלאים בחורים של פגיעות ורסיסים. אחת הקטיושות פגעה בפארק השעשועים שאהבנו לשחק בו. העיר הפכה להיות קצת מוזיאון של מלחמה. כשבאו חברים מרחוק היית הולך איתם ברחובות ומראה להם את כל המקומות שנפלו בהם הטילים. מדהים להתייחס לתקופה הזאת כילדות יפה, אבל זאת הייתה הילדות, והיא הייתה נהדרת.

אני אקפוץ רגע לחיי האישיים. כי בכיתה ד', ב2007, חלה נקודת מפנה. אחרי דברים לא הכי טובים שעברתי מצד מורה (לא, לא ברמה שאתם חושבים), עברתי בית ספר, ובבית הספר החדש לא היה טוב. לא היו לי חברים שם, רק בריונים וכאב, שנאתי את כל העולם באותם שנתיים וחצי, ובגלל ששנאתי את כל העולם, לא היה לי זמן להרגיש את מבצע עופרת יצוקה. שהתרחש באמצע כיתה ו. אז אין לי מה לכתוב על זה. הדבר שאני כן אכתוב עליו הוא הפיגוע בישיבת מרכז הרב ב2008, באותו ערב ישנתי אצל בני דודים במרכז. אני אומר ישנתי, אבל בפועל שכבנו בסלון וצפינו בטלויזיה, לא חשבתי הרבה או דאגתי יותר מדי, הרי לא הכרתי משם אף אחד ושנאתי את העולם. אבל זה עניין אותי מאוד. זה היה הפיגוע הראשון שאני זוכר בתור משהו רציני, אולי שם התחיל הרומן שלי עם החדשות, עם הצורך להרגיש נוכח כשמשהו קורה.

טוב, עד עכשיו זה היה היסודי, לא הכי מעניין. ועד שנת 2012 לא היה באמת משהו רציני, היו איזה שתי נפילות של קטיושות ועוד כמה פיגועים. אבל לא משהו שארך זמן. ואז..

אז הגיעה 2012, יותר נכון סוף 2012, מבצע עמוד ענן. זה היה כמה חודשים אחרי שנכנסתי עמוק לבני עקיבא, היינו בסוף חודש ארגון, השבוע הכי חשוב בשנה הסניפית. הכל קורה שם, צביעת קירות, הצגות, ארוחות, והטופ של הטופ, קבלת השבט החדש לחב"ב (הנוער הבוגר), חשיפת השם וההשבעה.
ופתאום, הסלמה, טילים, מבצע. הורים של מדריכים וחניכים מתגייסים ועשרות סניפים בארץ לא יכולים לקיים את אירועי השיא. לכאורה היה אפשר לחשוב שבצפון לא מרגישים, אבל הרגשנו, ממש ליד הסניף שלנו הקימו עמדת גיוס. לא היה לנו את הלב לבטל את כל ההצגות שהחניכים, חלקם בני 10, התכוננו אליהם חודש שלם. אבל החלטנו שהבוגרים יכולים וגם צריכים להתחבר אל תושבי הדרום. אז ביטלנו את ההשבעה, ובמקום זה הלכנו והבאנו אוכל ומאפים לחיילים בעמדה, ובמקום השבעה, ארגנו ערב שכולו למען הדרום. זה היה הפעם הראשונה שהרגשנו חלק, הרגשנו.. אחריות לאומית, אחריות חברתית.

שנתיים אחר כך הגיע המבצע האמיתי, צוק איתן. פיקוד העורף עשה עבודה נהדרת בכל הקשור לשיתוף האזרחים במבצע. האפליקציה של צבע אדום יצאה ובכל פעם שהייתה אזעקה, דבר שהיה תדיר מדי. הופיעה בערוצים הראשיים כתובת בפינה העליונה של "פיקוד העורף התרעה במרחב.
היה לנו תחביב, לי ולאחים שלי, ישבנו מול השידור החי של רצועת עזה וניסינו לאתר שיגורים. בכל פעם שראינו משהו שדמה ל"חפץ מעופף", זרקנו ניחושים על המרחב שעומד להופיע. הייתה הענות אדירה מצד האזרחים, אירוחים של סניפים ומשפחות ותרומות והפגנות מחאה. עם כל הרוג הלב נצבט פי כמה, ולא היו חסרים.
אז גם חוויתי את האזעקה הראשונה שלי כאדם בוגר. הלכתי עם אחי לאכול באיזה מקום נחמד בעיר, וגיליתי ששכחתי את הארנק בבית. חזרתי לקחת אותו, ודקה לפני שהגעתי הביתה כמה לבנונים החליטו שבא להם להצטרף לחגיגה. כן, לעורף היה חלק גדול בצוק איתן. ואני חושב שאנחנו יכולים להגיד בגאווה, שעמדנו במשימה.

היו עוד המון דברים כמו שובו אחים, טרור הסכינים, מכבי ביורוליג והאירוויזיון, המסע לפולין והשירה. אבל אני מרגיש שעל הדברים האלה החיילים יוכלו לספר הרבה יותר טוב. אני יוצא אל דרך חדשה, ועל המבצע הבא, על המלחמה הבאה, אני אספר כבר מהשטח.

vote &comment!