הרהור של חצות

סיפורה של כתיבה

ואז נגמר היום.
אז כשמתחיל הלילה, והירח עולה, מאיר בכוח. אז כשהכוכבים נוצצים וסיפורי מתפרצים, יוצאים מליבי, כאילו רק חיכו בצל, המתינו לחשכה כדי לזרוח במלוא עוזם, לזרוק את מילותיהם הנוקבות לאוויר ולנצנץ.
לנצנץ בעדינות זורחת, כל סיפור כמו כוכב, כל מילה כמו קרן אור פרטית שלי. פרטית שאני יצרתי, יצרתי על מנת להיטיב.
כל מילה כמו מחייכת, כולה חיבוק, מכילה, מבינה הרבה יותר משהיא מגלה, וכשהיא מתחלקת בין בני האדם, היא מוסיפה טוב, אך ככל שהוא מתרחב למעגל רחב יותר אורו קטן יותר ויותר.
האם זה כל כך אנוכי לשמור את כל אותן מילים, כל אותן מילים שמכילות כל כך הרבה, זורחות כל כך חזק בשטח כל כך קטן, רק כדי שאורן לא יתמעט ככל שיתרחב יותר?
מהלכו של סיפור הוא כמהלכן של קרני שמש, בוערות בעצמה כשרק עוזבות את הכוכב, אך עד שמגיעות ומלטפות את אדמת כדור הארץ הן חלשות יותר, עדינות, נסבלות... מתחלקות לתחומים רבים יותר אך שטחיות יותר בכל תחום.
ואולי אפשר לחלוק את אותן פניני אור, בלי למעט מכוחן, אם עושים זאת באופן הנכון.
כאשר מוסרים אותן למטרות הטוב ולא למטרות היופי, כאשר משקיעים יותר בתוכנן מבצורתן, ויצאו כיצד שיצאו הן יצאו מהלב, וממנו הן תמיד יצאו באותה עצמה.
יתכן שהעצמה בה אחרים מקבלים אותן אל ליבם תלויה בכמות האהבה בה הן יוצאות מליבי, ואולי בכמות הרצון שכל אדם משקיע בקבלתן.
באותו זמן, הרגע שבו הלילה יורד, ואני יושבת וכותבת, ועטי בידי, ופני בוערים. ואם חיוך או דמעות מרצדים על פני, אם כאב או הבנה מוקרנים מעיני, נושרים בתנועות העט העדינות אל הדף, מעבירות הן אליו כל רגש שליבי מוצא בתוכו את הצורך לשלוח לאוויר העולם בדרכיו שלו.
ועטי ממשיך לרוץ על הדף, חמים בין ידי, והדף קפוא מולי עד שמתעורר לחיים בכוחו.
ומילים, מילים רצות על הדף, שמחות עצובות או מצחיקות. מילים רצות, כל הלילה נפלטות מגופי עד שאני מתמוטטת, ואני מותשת, כי ליבי ומוחי שחררו בכוח משולב, את כל היופי שיכלו לשחרר באותו רגע. ויופי זה, יופי זה הוא פנימי. הוא לא מתבטא בפני אישה או גבר נאים, אף שגם אלו הם סוגי יופי, רק שאלו אינם סוגי היופי שמובילים דרכם את כל הכוונות, חשופות, גלויות... אלו הם סוגי היופי בם אנו משתמשים כמסכות, משדרים רק את מה שאנו רוצים ואת מה שאנו לא מסוגלים לכסות, כמו ציור ישן או מנגינה מוכרת, לנצח פנים ישאו כוונות, אך כתיבה...
כתיבה נושאת את כוונתו של אחד, אך בעיני השני מתפרשת באופן שונה, כי כתיבה פונה לחלקים העמוקים ביותר בליבנו, מרגיעה, מאלחשת את הכאב. מסדרת את השמחה ומחייכת, גם אם חיוכה כאוב ונושא יותר מכוונתה המקורית.
ואז מגיע חצות, ומחלק את הלילה לרגעי הצלילות, אלו הרגעים בהם זורחים הכוכבים הסדורים ביותר, הקרובים ביותר, אלו אותם רגעים, הרגעים שלפני חצות, הרגעים בהם אני כותבת, והמסר ברור. הוא עובר בכבדות, אך ברוגע. שלם, מסודר בקבוצות ובצורות. עגלה, דובה, קשת.. ולכל אחד מהם כוונה, והכוונה ברורה עד כמה שהיא יכולה.
אך לאחר חצות מגיעים רגעים נוספים, והצלילות אובדת. וברגעים אלו אני כותבת, ואלו כבר לא מחשבות, גם לא מסרים. ברגעים אלו של אבדן מחשבה כבר לא כותבים בבהירות, וכשאני כותבת באותם רגעים, אלו רגשות טהורים שנכתבים, נופלים, מתגלגלים.. והדף מכיל את כולם. הוא מקבל אותם, אוהב ומחבק, ורק הוא והעט מבינים, הם מבינים, ולעיתים את אותם דברים שהעט והדף מבינים, אפילו אני לא יכולה להבין, שלא לדבר על להכיל. ולכן הם מחבקים אותם, רוקדים איתם לעת ערב, וישנים לפנות בוקר. נושקים לאותם הדברים, אותם רגשות משונים, שאין אף בי את היכולת להפנים. הם מכילים אותם ליום אחר, יום שבו כבר אוכל להבין, יום שבו הרגשות יוכלו לחדור, ואת המילים אוכל להפנים. ואולי אז, כשהם יופנמו, אותן מילים שנכתבו ברגעי הטישטוש יוכלו להתחלק ולעבור לעולם. את אותן מילים של רגעי הטישטוש גם אחרים יוכלו לקבל, ומהן יוכלו להסיק. כי אורן של אלו, לא קטן לעולם. הוא לא קטן, כי לעולם יהיו באותן מילים משמעויות נוספות שלא נחשפו, כי אם יחשפו, הן כבר לא יהיו מילים של אותם רגעי טשטוש שקטים, תחת שמיכה או שמי כוכבים, הן יהפכו למילים ברורות ויפיצו אף הן מסרים, ולאט לאט, יצטרפו אף הן לקבוצות כוכבים, שיצרו מסרים חדשים, אך לאט יתמעט אורן, ואותן מילים שהפכו למסרים ברורים ולמילים ששייכות לנחלת הכלל, מילים שנושאות את מסריהן, אך עשויות למעט את אורן ככל שיתפשטו בעולם.
ואז מגיע הרגע האחרון, לפנות בוקר מבושש מלבוא והלילה כבר זקן, אך מילותי לא פוסקות מלהישפך, והדף כבר הפך לכבד ממילים. והוא זוהר בשבילי, מפזר את אורו, ורק בודדים הם אלו שיכולים לחזות בזאת, באורן של המילים הזקנות הקורנות מן הדף. ושכחה מכה, אך הדף זוכר. וזקנה פושה בכל, אך המילים משתבחות עם הגיל. ולאחר מכן בבוקרו של יום, לאחר מותו של הליל הקודם, מתפשטות המילים הזקנות בעולם, ומפזרות מטובן, וגם אם מתמעט אורן, אין הוא מוריד מערכן, כי במילים הזקנות נשתמרו הרגשות, ורגשות אלו, לעולם יהיו לנר הזיכרון, ההבנה וההבעה. ובבוקרו של אותו יום, הן צומחות מחשכתן, ויוצרות עץ נוסף של טוב בעולם, כי זוהי בעצם מהותן.
וכך, נגמר הליל.
ואז זורחת השמש בבוקרו של יום, והעולם, העולם הינו עולם יותר טוב.