עבר יום מאז שג'ונגקוק ראה את המודעה ובמשך כל יום הלימודים הוא חשב על הפגישה שעומדת להיות לו עם האיש שהחזיר לו תשובה אתמול בלילה. הוא היה כל כך שקוע במחשבות שהוא אפילו לא שם לב שהוא מתקרב יותר מידיי אל האזור של ג'ימין והחבורה שלו בקפטריה וכשהוא שם לב זה כמעט היה מאוחר, אבל להפתעתו הם לא שמו לב אליו.
הם היו עסוקים בלדבר עם טאהיונג. נראה כאילו הם הסתדרו מצוין ביחד, כל האנשים העשירים מתחברים בסוף ואלו שנראים עניים נשארים בחוץ, מושפלים. היה לו כבר מספיק ניסיון בחיים בשביל לדעת שהוא צודק.
ג'ונגקוק ראה בחור קופצני מסתכל עליו מאחד השולחנות, הבחור שתמיד מחייך חיוכים ענקיים ולובש סוודרים מוזרים, הבחור הזה ניגש אליו כמה פעמים וניסה להתחבר איתו, הוא אמר שקוראים לו הוסוק, ג'ונגקוק התייחס אליו כמו שהוא התייחס אל כולם- התעלם ממנו. אבל הבחור הזה תמיד צץ בזמנים מעצבנים וחייך אליו. ג'ונגקוק התעלם ממנו והתיישב בשולחן צדדי, הוא צריך לחשוב מה ללבוש לפגישה עם האיש. הוא לא יכול ללבוש סתם משהו פשוט. הוא צריך להראות מראה מקצועי כדי שהאיש יחשוב שהוא יותר גדול ממה שהוא נראה, הוא לא יכול ללבוש סתם קפוצון ומכנס ג'ינס, אולי כדי שהוא ילבש את הג'קט עור שלו, זה בהחלט יראה טוב. הפגישה בשעה שש והיה עוד הרבה זמן עד לשעה הזאת אבל בכל זאת ג'ונגקוק הרגיש כל כך לחוץ שכאבה לו הבטן.
ברגע שנישמע הצלצול שמבשר על סיום הלימודים ג'ונגקוק רץ החוצה, הוא חייב להגיע מהר לבית, הוא החליט לעלות על אוטובוס הביתה, דבר שבדרך כלל הוא לא עושה, הוא לא יכל להרשות לעצמו להוציא כסף על נסיעות כל יום, האופניים שלו היו מספיק טובות, אבל היום הוא השאיר אותם בבית, והוא חייב למהר.
***
ג'ונגקוק ניכנס אל המסעדה שהייתה מצוינת בהודעה והסתכל מסביב בעצבנות קלה, הוא הסתבך קצת בדרך והוא כמעט איחר, לא היה ניראה שיש אף אחד שחיכה בשבילו, הוא התיישב בשולחן צדדי לזוג וחיכה, כמה דקות עברו והוא הרגיש אייך הלחץ בתוכו גובר,
"היי אתה" ג'ונגקוק שמע קול לידו, הוא הרים את הראש במהירות רואה את טאהיונג עומד לידו מחייך חיוך גדול, "מה אתה עושה פה?" הוא שאל וג'ונגקוק העביר יד עצבנית על המכנס שלו, מנקה לכלוך שלא היה שם, לא עונה
"אני מחכה לחבר שלי אבל לא ניראה לי שהוא הגיע עדיין, לעזאזל" אמר טאהיונג והתיישב מולו בלי לשאול אותו אפילו, לא שהוא חשב שאותו בחור עשיר יבקש ממנו רשות אבל זה היה קצת לא מנומס,
"למה אתה מקלל כל הזמן?" השאלה נפלטה מפיו של ג'ונגקוק בלי מחשבה והוא נשך את שפתו בהססנות כשטאהיונג הרים אליו מבט מופתע,
"אתה פאקינג אמרת משפט, זה היה יותר משתיי מילים" הבחור שמולו התרגש
"אתה בסך הכול הגעתה ליפניי יומיים" ג'ונגקוק אמר בשקט, מקווה שהוא לא ישמע אותו אבל טאהיונג שמע,
"נכון אבל אני כבר יודע עלייך כל דבר מזויין קטן.... זה מפריע לך שאני מקלל?" הוא שאל כשראה שג'ונגקוק מעווה את פניו, "בכול מקרה ג'ימין והחברים שלו סיפרו לי הרבה דברים מעניינים, אני באמת לא מבין, אתה רק בכיתה י'א והם כבר שונאים אותך כל כך, אייך הסתבכת איתם?" הייתה סקרנות בקולו, ג'ונגקוק משך בכתפיו, ג'ימין הגיע ליפניי חצי שנה לבית ספר ומהרגע שהוא ראה אותו הוא התחיל עם השטויות האלו
"כולם אמרו שאתה ילד קטן שלא מדבר הרבה, הדבר היחיד שגורם לך לדבר זה אזכור של אבא שלך שנימצא בכלא בגלל איזשהו פשע..." אמר טאהיונג באדישות וג'ונגקוק התכווץ קצת, "אבל היי, נחש מה? אני שמעתי אותך כבר שלוש פעמים מדבר משפטים שלמים ואף אחד מהם לא היה קשור לאבא שלך..." ג'ונגקוק הסתכל על טאהיונג
"אז מה?" הוא שאל
"סתם" ענה לו טאהיונג בחיוך מתגרה, ג'ונגקוק גלגל עיניים ביאוש, הפלאפון שלו רטט והוא פתח אותו וראה שהוא קיבל הודעה מהאדם שהוא צריך להיפגש איתו.
לעבודה: "אני נמצא במקום שקבענו, איפה אתה? אתה לא מתכוון להגיע?"
היה רשום שם, הוא מיהר לכתוב חזרה
"אני גם פה כבר כמה דקות אבל אני לא מזהה אותך"
ג'ונגקוק הסתכל מסביב בניסיון להבין מי האדם איתו הוא מתכתב,
לעבודה: "תרים את היד ואני יבא אלייך"
היה רשום שם, ג'ונגקוק מיהר להרים את ידו גבוהה
"ילד, אמרתי לך שאני לא מורה למה אתה מרים את ה..." התחיל לשאול טאהיונג ואז בחור מלא עם משקפיים מוזרות נעמד לידם "זה אתה מהמודעה?" הוא שאל בבלבול.
לכול החמודים שחשבו שטאה הוא זה שחיפש את המאמן... לא😈😂 סתם כי אני רעה.
אבל קוקי דיבר עם טאה, ומה אתן חושבות שהאיש יקבל אותו לעבודה או לא?
שבת שלום כולם❤
YOU ARE READING
Demones
Fanfictionג'ונגקוק סובל מבריונות בבית הספר שלו, אבא שלו בכלא והחיים שלו בכללי דיי מסובכים, התלמיד החדש שמגיע מחליט לשחרר אותו מהשדים שלו, הזכרונות מהעבר מסרבים לעזוב. אבל ג'ונגקוק לא רוצה להפתח לאנשים אחרים, הוא רוצה להישאר לבד כדי לא להפוך למישהו שפוגע באחרי...
