מאגניום

הכרה

"אני לא יודע מה זה"
"בטוח?"
"כן."
"ממש בטוח?"
"אמרתי שכן."
"לגמרי בטוח?"
מאג הרגיש כבד וראשו פעם. הוא ניסה למצמץ בעיניו, ואור חזק חדר אליהן. "אאו" הוא גנח. מה הוא עושה כאן? הוא היה בארוחת ערב, נפרד מדון... ומה קרה אז? הוא שוב פתח את העיניים, והפעם לא עצם אותן. הוא ראה מסביבו עוד מיטות, ועל כולן ילדים מעולפים. שני נערים בחולצות כתומות עמדו לא רחוק ממנו ודיברו.
"אם הייתי יודע הייתי אומר" אמר אחד. השני נאנח. "שהאלים יעזרו לנו... או, הוא התעורר" הוא הבחין במאג וניגש אליו "איך אתה מרגיש?"
"כואב לי הראש... מי אתה? למה אני כאן?"
"אני אדוארד. התעלפת קצת אחרי שהגעת למחנה" הוא הסתכל עליו "תישאר כאן עד מחר, ואתה לא יוצא בלי אישור ממני"
"אד, הוא בסדר. אתה לא חושב שאתה מגזים?"
"לא. ומאג, תאכל קצת" הוא הניח מגש על שרפרף ליד המיטה שלו. שאר הילדים התחילו להתעורר גם, ושני הילדים חילקו להם אוכל. מאג הסתכל על הצלחת שלו. המבורגר, צ'יפס ובקבוק מיץ אטום, שלא היה רשום עליו שום דבר.  הוא פתח אותו בסקרנות וריחרח. הריח היה מתוק ומוכר, אבל הוא לא הצליח לזהות אותו. הוא טעם קצת. היה לזה טעם של סוכריות ברטי-בוטס נוזליות, בדיוק הטעמים שאהב. הוא שתה עוד קצת. אחרי כמה דקות אדוארד ניגש אליו. "איך אתה מרגיש?"
"מעולה, מה זה הדבר הזה?" הוא הצביע על הבקבוק "זה פשוט... פשוט..."
"מעורר? זה נקטר. בכמויות קטנות זה עוזר, אבל אם תשתה מזה יותר מדי זה ישרוף אותך. באתי לומר לך שכשתרגיש טוב, אתה צריך ללכת לבניין הראשי. אני אלווה אותך לשם"
מאגניום קם. ואדוארד התחיל ללכת. כשהתקרבו ליציאה מהמרפאה נכנסה אליה אישה גבוהה. אדוארד קפץ בהפתעה וקד, וגם כל שאר הילדים. האישה נופפה בידה בביטול "אין בזה צורך. רק רציתי לראות שהבן שלי הגיע בשלום, ולתת לו מתנה קטנה" היא חיבקה את מאגניום המופתע ונתנה לו תיק גב פשוט וכחול. "כל ההסברים בפנים, יקירי. תהנה במחנה!" היא נעלמה והשאירה את מאגניום בפה פעור.
"מה זה היה?" הוא שאל את אדוארד. אדוארד חייך. "ברוך הבא למחנה החצויים, מאגניום בן הקטה"

-----------------------------------
זה היה פרק קצרצר. מה דעתכם?