עוד משהו מרליני?

אחת

מרלין השתעל. הוא השתעל שוב. רק בשיעול השלישי, הבין גאיוס שהילד מנסה למשוך את תשומת ליבו.
״כן, בני?״ שאל המשרת הזקן בלחץ. לא היה לו זמן לשטויות הללו - המצב היה גרוע מספיק כמו שהוא, תודה רבה - אבל גוון עורו של מרלין היה חיוור מהרגיל ועיניו היו מלאות פחד ובילבול, וגאיוס לא יכל לעמוד במבטו המבועת של הילדון.
״מרלין?״ שאל גאיוס שוב. עברו כמה שניות עד שהקטן פצח את פיו.
״אני לא משוגע,״ אמר לבסוף המשרת הצעיר. ״אדוני.״ הוא הוסיף, לאחר מבט חטוף אל עבר אדריאן, שלא הניד עפעף אחד לכיוונו ומיקד את כל תשומת ליבו בכביש.
נראה היה שהוא מתאמץ מאוד להחזיק עצמו ולא להתפרק לחלוטין על המושב האחורי של המכונית. הוא נשם נשימה עמוקה.
״הילדים בבית הספר אמרו שאני משוגע, אבל אני לא. אני לא משוגע.״ הוסיף מרלין.
״אני יודע שאתה לא משוגע, בני.״ גאיוס חייך אליו. המשרת הזקן שילב את ידיו. הן הזיעו מרוב לחץ, אבל הוא לא יכל להרשות לעצמו להדאיג את מרלין עוד יותר.
״אתה לא משוגע בכלל. אתה פשוט..״ גאיוס חיפש את המילה הנכונה, המילה שלא תלחץ על ההדק. ״שונה מהם. מיוחד.״
עיניו של מרלין נצצו לפתע, והוא התקרב למשרת הזקן עוד יותר.
״זה בגלל.. הקסם?״ הוא לחש, חיוך קטן ונדיר כובש את שפתיו. לפתע, לפני שגאיוס יכל בכלל להגיב, מצחו קמט והחיוך נמחק מפניו. ״הם לוקחים אותי מכאן בגלל הקסם? הם לוקחים אותי מארתור בגלל הקסם? הם.. הם..״ שפתו התחתונה רעדה. ״אתה.. אתה חושב שהם יקחו גם את אמא שלי? גאיוס, הם לא יכולים לקחת אותה, הם לא -״ עיניו הכחולות המהפנטות התמלאו דמעות.
״- דיי, דיי, בן. הם לא לוקחים אותך, ובוודאי שלא יקחו את אמא שלך.״ הרגיע אותו גאיוס בחיבוק אבהי, אף על פי שלא היה קשור לילדון המייבב בשום קשר דם. ״ששש, מרלין.״ הזקן ליטף את אחורי שערו השחור כנוצות העורב. ״אנחנו נוסעים ללונדון - כמה פעמים בשנה האחרונה התחננת שנבקר בלונדון, הא? אנחנו נוסעים ללונדון, ונישן בבית מלון אמיתי. ואני לא רוצה להבטיח שום דבר, אבל שמעתי את מאסטר אות׳ר מדבר על גלידה, אולי?״ החיוך, אם כי גרסא מוקטנת עוד יותר שלו, חזר לפניו של מרלין, חושף שתי שיניים חסרות. הילד ניגב את הדמעות שהספיקו לזלוג על פניו בשרוולו המרופט.
גאיוס לקח נשימה עמוקה. הוא הרצין את פניו. ״ומחר בבוקר נלך למשרד הכישוף, ואתה תעשה כל מה שהם מבקשים ממך לעשות. אסור לך להתחמק או להשטות, בן. לא משנה מה הם מבקשים ממך, אתה תבצע את זה בלי וויכוח, בסדר?״ מרלין הנהן.
״בסדר?״ חזר גאיוס, קולו עמוק ומאיים יותר.
״בסדר. אני מבטיח.״ צייץ מרלין בשקט.
חיוך גדול - אם כי עדיין מודאג - התפרש על פניו המקומטות של גאיוס, והוא נשם לרווחה.
״ואחר כך נוכל ללכת לחנות הכלבו הגדולה ולקנות לך ולמאסטר ארתור משחק חדש.״
עיניו של מרלין נצצו בלהט.