ישבתי בבר. הוא היה שונה. אהבתי אותו.
כבר חודשים אני יושבת רק בברים מלוכלכים בעיירות נידחות מסביב לבירה, מחפשת אחר... אממ קורבנות חדשים, אני חושבת. במקום היו אנשים עשירים שנחשבו 'האליטה' של צרפת. אני בטוחה שליותר מחצי מהגברים פה יש אישה בבית אבל אם ככה הם מעדיפים לבלות את ערב שישי... אולי היא לא טובה כל כך במיטה.
חיפשתי מישהו נחמד- אחד שנראה כאילו הוא עבר דבר או שניים בחייו. לאנשי עסקים, לפי מה שהבנתי מניסיון, יש הרבה עם מה להתמודד. והרגשות של אנשים ממעמד הביניים פשוט מדכאים אותי.
הברמן שאל אותי אם אני צריכה מילוי מחדש. הושטתי אליו את הכוס והסתובבתי לכיוון רחבת הריקודים המוארת. הרבה בחורים, רובם טיפה מלאים באיזור האגן והכרס, והמון המון נשים לבושות בלבוש מינימאלי וזאת אומרת שכבר מפה יכולתי להריח את התשוקה שלהם.
שליבתי את הרגליים ולגמתי מהמשקה. הבחנתי בזוג רב בצללים לצד הרחבה. לפי מה שהספקתי לקלוט הם נשואים והם במקרה ראו אחד את השנייה פה- אך הם בדיוק היו טיפה עסוקים במשהו... לא הבנתי את בני האדם הטיפשים האלה. מוצאים אהבה ואחר כך זורקים אותה בשביל כלום. מחפשים ריגושים אחרים וכל מיני הרפתקאות משונות. בשביל מה? לפי מה שקלטתי עד עכשיו ברוב המקרים הם צבועים. אומרים משהו אחד ומתכוונים לאחר, מסתירים, ובטוחים שאף אחד לא קולט. המשכתי לעקוב אחר הטלנובלה של הזוג, מציבה לעצמי מטרה להיום בערב, שמתי לב שהם מתחילים לאיים בגירושים.
"אז... מה נערה צעירה ויפה כמוך עושה במקום כזה?"
פתאום הבחנתי בבחור, יושב לידי. הוא לבש חליפת עסקים ועיניו היו בצבע ירוק כהה ועמוק, מיוחד כזה. שערו היה קצוץ וכהה וצבע עורו בהיר. נקודת חן קטנה הייתה על הלחי שלו, מתחת לעינו השמאלית. המבט שלו היה מהפנט. ובכל זה הספקתי להבחין מהר לפני שעניתי לו- "אוי, לא ראיתי שהתיישבת לידי," בהפתעה מזוייפת, צחקקתי, בתמימות וטיפה פלירטוט. "הבהלת אותי..." חייכתי אליו חצי חיוך והנמחתי את הראש אל הכתף השמאלית, לכיוון שהוא ישב. "ומה בחור כמוך עושה פה?? הדרישות בכניסה הן לא כרס, יותר מידי כסף בבנק ואישה? אתה עונה על התנאים הללו?"
הוא צחק. "על רובם לא... למרות שאני חושב לחזור להתאמן, שאני לא אגדל את הכרס ההיא," הוא קרץ. בהחלט היה לו קסם אישי. ולא היה לו ממה לדאוג לגבי הכרס... כתפיו מילאו את החליפה והיה לי ברור שיש לו קוביות מדהימות ועוד כמה שרירים אחרים מפותחים. הוא בהחלט היה חזק אבל אותי זה לא ממש הדאיג.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"כריסטיאן," אמר במבטא צרפתי עמוק. "ומה שמך, עלמתי?"
צחקקתי. "כבר שנים לא קראו לי עלמה... הימים האלו עברו מזמן. טוב, אולי לא כל כך מזמן," קרצתי. "אני ג'קלין," אמרתי את השם הצרפתי הראשון שעלה לי לראש.
