מתעוררים לחיים - פאנפיקים

הארי פוטר והילד המקלל

'הארי פוטר והילד המקלל' הוא פאנפיק שבא כתגובה לספר שאסור-לנקוב- בשמו, או אם נקרא לו בשמו – "הארי פוטר והפאנפיק הנורא מכל/הארי פוטר והילד המקולל". בפאנפיק הנגד שנכתב הסופרת מנסה לכתוב את הסיפור כפי שהיא חושבת שהיה צריך להיות.הערה – אם אתם אוהבים את הספר המקורי, זה בסדר גמור. אם אתם לא, זה גם כן בסדר גמור. אני פה רק כדי לקחת את השאלה הזו – מה אם אלבוס היה משובץ לסלית'רין – ולתת לה תשובה משלי. תיהנו.

פרק 1 – הדרך להוגוורטס

אלבוס פוטר לא היה כמו אבא שלו.זו הייתה עובדה שנתקל בה בשלב מאוחר יחסית בחייו. הגילוי היה מפתיע – אחרי הכול, אנשים תמיד אמרו לו שהוא ואבא שלו דומים כמו שתי טיפות מים. אמו שלו אמרה שהוא קיבל את העוצמה של אביו. דודה הרמיוני אמרה שהוא קיבל את הנחישות. דוד רון אמר שהוא קיבל את המצח הענק שלו, ודוד ג'ורג אמר שלפחות הארי לא יושב על גזר מתפוצץ. בשלב הזה דוד רון הבין שדוד ג'ורג' שוב גרם לו להתיישב על גזר מתפוצץ. ברגעים הבאים כולם התמקדו בלנסות לכבות את המכנסיים של דוד רון ולמנוע ממנו להטיל על דוד ג'ורג' קללה. 

אחר כך השיחה נשכחה, והם עברו לנושאים אחרים, אז לאלבוס בעצם לא יצא לשמוע מה יש לאביו לומר על זה. 

הארי פוטר היה בן אדם שקט – או לפחות שקט יחסית לדוד רון, שתמיד היה לצידו. הוא ידע איך לגרום לאלבוס לצחוק, אבל גם היה יכול להיות גם קשוח. אלבוס תמיד הרגיש בטוח כשהיה לידו, וזה לבדו היה נהדר. אלבוס שמח כשאנשים אמרו שהוא דומה לו. אבל אלבוס גם היה מציאותי, ואחרי שבחן את ההיסטוריה של אביו – הילאי, גיבור, נועז – והשווה אותה להיסטוריה שלו, היסטוריה של דברים מטופשים שתמיד יצאו לו בדיוק ברגע הלא נכון, הגיע למסקנה שהוא ואביו לא היו יכולים להיות שונים יותר. העניין הטריד אותו מאוד, בעיקר כי הוא ידע שהשוני מאביו מגדיל את הסיכוי שלו להיות בסלית'רין. 

אלבוס לא ממש ידע למה זה נורא כל כך להיות בסלית'רין. הוא רק ידע שבית סלית'רין היה בית של קוסמים אפלים, ולמרות שהוא נהנה להציק לאחותו מפעם לפעם, הוא ממש לא היה קוסם אפל. ההצקות החוזרות ונשנות מצד ג'יימס בעניין לא ממש עזרו לו להירגע. אבל ב-1 בספמטבר, ביום שבו עמד סוף סוף להתחיל ללמוד בהוגוורטס – אביו סוף סוף הצליח לשכנע אותו שהכול יהיה בסדר. הוא אמר לו שהוא קרוי על אחד מהקוסמים האמיצים ביותר שהכיר, והוא היה בסלית'רין. אלבוס לא כל כך הבין מה זה אומר – הייתה לו תחושה שהשיחה הזאת הייתה חשובה יותר לאביו ממה שהיה נראה לעין – אבל בכל זאת הרגיש רגוע הרבה יותר. 

"אני אצליח בכל מקרה", החליט כשעלה על הרכבת, "לא משנה באיזה בית אהיה".

למרות שהרגיש טוב יותר הזה הוא עדיין נמנע מלשבת עם ג'יימס באותו התא – הוא לא רצה שאחיו ימשיך להקניט אותו, מה גם שהייתה לו הרגשה שג'יימס לא מעוניין בחברה. הוא ישב עם כמה ילדים ונראה עסוק עם משהו שנראה כמו ערמה גדולה מאוד של פצצות סירחון. אלבוס רק קיווה שהוא לא מתכוון לפוצץ אותן ברכבת. ג'יימס הכין את פצצות הסירחון שלו בעצמו, והוא השתמש בגרביים מסריחים וכיסי מרה של עכברושים כדי להעניק לסירחון נגיעה מיוחדת.