סואלנג'לו - התחלה.

פרק 8

אאני מתנשף גם מהחלום וגם מהלחץ. "הינה מה שחיפשתם , כנראה שאני צריך לאסור מבנים להכנס לבינתנים אחרים." אמר כירון הסתובב והלך וכך גם בני אפולו. וויל הסתכל על הדלת נסגרת. ואז התחיל לצחוק ואז גם אני צחקתי. "מה הוללנו. .." הוא אמר וצחק. הצחוק שלו נעים כל כך וגורם לי לצחוק גם. אני מחבק אותו פתאום לפני שהוא מספיק להגיב ואני מרגיש שהוא מסתכל עליי ומחבק אותי גם. אני נרתע ואומר "אתה יודע.. אתמול חשבתי שאיבדתי אותך ואז מסתבר שאתה כמעט איבדת אותי. תודה שנשארת איתי הלילה. " אמרתי בקול הכי רגיש שלי. "הרופא הפרטי שלך לא הולך לשום מקום". מבחוץ שמענו את כירון נוקש בדלת. וויל קם מהמיטה. שערו קצת יותר פרוע מתמיד הוא הסתכל עליי ונתן לי מן מבט משמעותי כזה עם חיוך קטן . ויצא מהדלת. נשארתי לבד בביתן שהתחיל להתקרר. אני קם והולך להחליף בגדים. אני פשוט לא מפסיק לחשוב על זה. על המגע שלו. על החמימות שלו. אולי אני בכלל צריך לשכוח מימנו? איכס אלים מה עובר עליי. אני הולך לחדר האוכל לפגוש אותו. בעצם אני לא, אולי כדי שאני אלך להסתובב במחנה? אבל זה זמן ארוחת הבוקר אולי בכל זה כדי לי? אני גם ככה כמעט בתת משקל. לבסוף אני מבצע החלטה. ואני מחליט שלא ללכת לאכול בחדר האוכל עם כולם. המצב בייני לבין וויל גם ככה מוזר, ולא רק עם וויל, בכללי המצב עם כולם מוזר. מעניין אם הוא מרגיש את מה שאני מרגיש. בעצם לא הוא לא! הוא לא מרגיש את הבדידות,  את הקור, את המוות, את השיגעון המוזר הזה, את ההרגשה המוזרה הזאת כשמישהו מת או את הרגע הזה שמתחילים לצאת שלדים מהאדמה כשאתה לחוץ. הוא בטח סתם מנסה לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי או משהו כזה
אולי אני בכלל לא חשוב לו. אני מסתובב במחנה ואז מגיע לשדות התות. הריח ממלא אותי. אני מסתובב באזור ואוכל לי כמה תותים ממה שעוד נשאר. החורף כבר מתחיל להגיע. אני עוזב את שדות התותים והולך אל זירת הקרבות. ואני מתחיל להתאמן. התאמנתי די הרבה מאז שחזרנו מהמסע. אני לוקח את החרב שלי ומתחיל לבצע כל מיני תרגילים. גברת אולירי מביטה בי. ואז אני קולט שהיא מסתכלת על משהו מאחורי אז אני מסתובב גם. שתי בני ארס עמדו שם , ווויל סולאס.

עוד בערך שני פרקים ונגמר!😨