סולאנג'לו- חיוך אמיתי

נקודת המבט של ניקו:

ניקו ישב לבדו בשולחן האדס. הוא ניסה להאבק בדיכאון שהשתלט עליו בכל פעם שהיה לבד. הרי אין לו סיבה להיות עצוב; הוא כאן, במחנה החצויים, עם החברים שלו ו-וויל סולאס.
יצורי מוות התחילו להתגבש באיטיות על רצפת חדר האוכל הפתוח. וויל סולאס הרים את ראשו מהאוכל והביט בניקו.
ניקו התהפנט ממבטו היפהפה של וויל. וויל קם, ניגש אל שולחנו של ניקו והתיישב לידו.
"הכל בסדר?" הוא שאל את ניקו.
"לא משהו שאני לא יכול להתמודד איתו לבד." השיב ניקו.
"אני יודע שאתה יכול להתמודד לבד, אבל אתה לא צריך להתמודד לבד," וויל חייך "אני חבר שלך, אני רוצה לעזור לך."
ניקו הנהן.
"מה קרה?" שאל וויל שוב.
"כשאני יושב לבד יש סוג של דיכאון שמשתלט עליי וזה גורם לכל מיני יצורי צללים להופיע." ענה ניקו בכנות.
"אתה לא צריך להיות עצוב," וויל חייך שוב את חיוכו המדהים שגרם לליבו של ניקו להחסיר פעימה "אני פה." הוא חיבק את ניקו שקפא תחת מגעו. ניקו הביט מאחורי כתפו של וויל וראה שהיצורים נעלמים וחוזרים חזרה אל השאול.
"מרגיש טוב יותר?" שאל וויל והתנתק מהחיבוק.
ניקו הנהן ולאט לאט הופיע חיוך על שפתיו. "זה מה שרציתי לראות." חייך וויל. "אתה רוצה לשבת איתי בארוחות? כדי לא להיות לבד."
"מותר? זאת אומרת, אני רוצה, אבל כירון ירשה?"
"אני אגיד לו שזה כדי לשפר את המצב הנפשי והבריאותי שלך. זה לא שקר."
"תודה וויל." אמר ניקו.
"בשביל מה יש חברים?" הוא השיב ואז קם והלך אל כירון.
"אני לא יודע בשביל מה יש חברים," מלמל ניקו לעצמו "כי מעולם לא היו לי כאלה."

נקודת המבט של וויל:

וויל נרדם במחשבה שיהיה לו לילה שקט. כמעט לא היו היום פצועים אז הוא הצליח לישון מוקדם מהרגיל וציפה שגם מחר יהיה בסדר.
כמובן שהוא טעה.
שעה אחרי שהוא נרדם הוא שמע קול בראשו. קול הקורא לעזרה. יותר נכון, זועק לעזרה.
וויל זינק מהמיטה. הוא זיהה מיד של מי הקול. הוא לבש מכנסיים במהירות, ללא חולצה ויצא מביתן אפולו במהירות. הוא לא חשב על הרפיות הניקיון או על מה יקרה אם יתפסו אותו בחוץ בשעה כזאת, הוא פשוט רץ כמו הרוח אל ביתן האדס.
ברגע שהוא פתח את דלת הביתן הוא ראה את ניקו ישן במיטה אך מתהפך מצד לצד. כשהוא ניגש אליו ונגע בו, הוא שם לב עד כמה ניקו חם. דמעות זלגו מעיניו הסגורות והוא הזיע בטירוף. אם וויל לא יעיר אותו, ניקו עלול לאבד המון נוזלים.
"ניקו!" הוא קרא "תתעורר!"
ניקו לא התעורר.
הוא תפס בכתפיו וניער אותו בעדינות. "ניקו אתה חולם חלום רע. תתעורר. זה רק חלום."
ניקו פתח את עיניו והביט בטשטוש בוויל. "הכל בסדר," אמר וויל וחיבק את ניקו.
וויל ראה שעיניו של ניקו נעשות חדות יותר והוא מצליח לזהות אותו. להפתעתו של וויל, ניקו לא דחה את חיבוקו אלא כרך את זרועותיו הדקות סביב גבו וחיבק אותו חזרה.
"הכל בסדר עכשיו." הבטיח וויל.
"איך הצלחת לקרא לי?" שאל וויל כשניקו נרגע.
"בני האדס... אנחנו יכולים לעבור בין חלומות."
"אז... נכנסת לחלום שלי?"
"משהו כזה," השיב ניקו "אבל עכשיו אני בסדר."
"אני שמח לשמוע," אמר וויל "אני אחזור עכשיו לביתן שלי." וויל התרומם ממיטתו של ניקו, מוכן לצאת, אך ניקו תפס בידו. "תישאר לישון איתי." הוא ביקש. וויל הנהן ונכנס למיטתו של ניקו.
ניקו נשכב על הצד, כשפניו אל וויל.
עכשיו וויל כבר לא היה יכול להרדם. ממש לידו, ישן ניקו די אנג'לו.
וויל נשאר ער שעות רבות אחר כך, בוחן את פניו של ניקו. ניקו נראה כל כך יפה ושליו בעודו ישן, עם האור החלש שבקע מלפיד האש שנתלה על הקיר.
כמעט היה אפשר לחשוב שהוא ילד רגיל. לא בן האדס, לא ילד שעבר יותר מדי בחיים. סתם נער צעיר וחיוור שהלך לישון אחרי יום ארוך ומעייף.
וויל כנראה נרדם לבסוף כי כשהוא פתח את עיניו הוא ראה קרני שמש דקות חודרות דרך הפתחים הקטנים בין הווילונות השחורים.
"היי." הוא שמע את קולו של ניקו לידו.
"היי." הוא הסתובב אל ניקו והשיב.
"באמת ישנת פה?" שאל ניקו "זה לא היה חלום?"
"לא," ענה וויל "זה לא היה חלום. ישנתי פה כל הלילה."
ניקו הסמיק מעט.
"אתה ממש חמוד כשאתה ישן." קרץ וויל. ניקו הסמיק עוד יותר וקבר את ראשו בין הכריות.
וויל הרים את ראשו של ניקו עד שעיניו הביטו בשלו. "אף פעם," הוא אמר "אל תסתיר את הפנים שלך ממני."
ניקו הסמיק נורא ונראה שהוא מחפש מקום לקבור את עצמו. וויל צחק צחוק שהרגיע את ניקו. וויל עזב את ראשו של ניקו וניקו הניח אותו על הכרית שלו.
"למה אתה לא מתחבר לאנשים?" שאל וויל והביט בעיניו הכהות של ניקו.
"אני מפחיד אנשים," השיב "יותר מדי אפלה סובבת סביבי."
"אבל אתה יכול 'להאיר' אותה, נכון?"
"אם כן, אני לא יודע איך."
"פשוט תהיה שמח. תחשוב על דברים שמחים ותשמח."
"כמו מה?"
"שוקולד או אוכל של מקדונלס, אולי שיר שאתה אוהב, משהו או מישהו שאתה אוהב. לא חסר סיבות להיות שמחים." חייך וויל.
"מה גורם לך להיות שמח?" שאל ניקו.
"לדעת שאנשים צריכים אותי," השיב וויל "אני יודע שיש חצויים רבים כל כך שזקוקים לעזרה הרפואית שלי בכל שעה, אז אני שמח שאני יכול לעזור להם."
"במה אני כבר יכול לעזור?" שאל ניקו.
"אתה יכול לעזור לי במרפאה, או לעזור לסטירים שמביאים חצוים, או לעזור לחצויים חדשים להתאמן. יש כל כך הרבה דברים שאתה יכול לעשות."
"אף אחד לא רוצה את העזרה שלי." אמר ניקו והביט בתקרה השחורה.
וויל נגע בלחיו בעדינות וליטף אותה. "אני כן."

נקודת המבט של ניקו:

ניקו הביט בעיניו הכחולות של וויל. הוא הרגיש את ידו של וויל עוברת בעדינות על לחיו והרגיש זרמים חשמליים בכל הגוף.
הם שכבו על מיטתו של ניקו, בוהים בעיניו של השני, זמן רב עד שוויל עשה את הצעד הראשון. הוא משך את ניקו אליו ונישק אותו על שפתיו בכוח. ניקו לא היסס ונישק את וויל בחזרה.
זה היה היום המאושר ביותר בחייו של ניקו; אחרי שהוא היה מאוהב בפרסי כמעט חמש שנים, הוא סוף סוף מצא מישהו שיאהב אותו באמת.