לדבר מהלב💖

מאומצת

"סול, אנחנו רוצים להגיד לך משהו חשוב מאוד!" אמר אביה, אלון, לביתו הגדולה "מה?" שאלה סול והתישבה על הספה שבביתם "ליפני הכול, אנחנו רוצים שתדעי שאנחנו תמיד אהבנו, אוהבים ונאהב אותך, לא משנה מה!" פתחה אמה, רינה, ברכות יתר "מה הפתיחה הזו פיתאום?" שאלה סול בחיוך מבולבל את מיד הורידה את חיוכה כשראת את פניהם הרציניות של הוריה. "יהיה לך קשה לעקל את זה אבל וביגלל שאת כבר גדולה אז חשבנו שעדיף להגיד לך את זה עכשיו מאשר שתגלי את זה לבד" התחיל אלון אך עצר לזמן "להגיד לי מה??" אמרה סול ואיבדה את סבלנותה "סול, את מאומצת!" זרק אלון את הפצצה "מה??" שאלה סול הפליאה אך פיתאום התפרצה בצחוק "וואי בדיחה טובה" אמרה אחרי דקה של צחוק אך כשהיסתכלה על הוריה הבינה שזו לא בדיחה ופניה ישר השתנו להלם מוחלט "אתם רציניים?" "סולי אני ממש מצטערת, אבל תידעי שאנחנו תמיד נאהב אותך!" אמרה רינה וחיבקה אותה, אך סול היתה בהלם מכדי לדבר, היא הרגישה שהיא נחנקת, כאילו היא חייה את חייה בשקר כך הזמן הזה.
היא כעסה, על הוריה המאמצים שלא גילו לה עוד ממיקודם, על הוריה האמיתיים שנטשו אותה, על זה שהיא לא מבינה כלום. "אני צריכה זמן לבד" אמרה ועלתה לחדרה.

# אחרי שעה וחצי #

"אני רוצה לדעת על הורי האמיתיים" אמרה סול בקול חלש כשניכנסה למטבח עם ראש מושפל "בסדר גמור, אבל אל תשפילי את ראשך" אמרה לה רינה, הרימה את ראשה וליטפה את שיערה בחיבה.

הם פנו לפינת האוכל וישבו בצורה שהוריה ישבו בצד אחד של השולחן וסול בצד הנגדי "אוקי, אני מקשיבה" אמרה סול אחרי שהיתישבו "אוקי, הסיפור מתחיל ככה" התחיל אלון "הוריך היו זוג טרי שרק התחתן, הם הגיעו לפה כדי להיות בירח דבש-" "רגע" קטעה סול את אביה המאמץ, אלון  "מה זאת אומרת 'הם הגיעו לפה'? מאיפה?" "מקוריאה, כן את קוריאנית חמודה" אמרה אמא המאמצת ברוך "זה מסביר למה היתחברת למוזיקה הקוריאנית ולתרבות שלהם"
"אוקי..." אמרה סול, עוד משהו לעקל, אומנם היא תמיד חלמה להיות קוריאנית ולגור שם, אבל זה קצת שונה עכשיו, כן, היא כן שמחה אבל זה קצת מוזר לה "אפשר להמשיך?" שאל אביה ברכות וסול הינהנה

"אז, כמו שאמרתי, הם הגיעו לפה כדי להיות בירח דבש אך שבוע אחרי הגעתם לפה פרצה מילחמה, היו הרבה פיגועים, סגרו את כל הטיסות והם לא יכלו לחזור לקוריאה, לכן הם נאלצו להישאר פה, בישראל. אנחנו כבר היינו נשואים והסכמנו לארח את הורייך עד שיכלו לחזור לביתם. חצי שנה אחרי הגעתם אלינו אימך הביאולוגית ילדה אותך ואנחנו עזרנו להם לגדל אותך עד שהודיעו שכל מי שהגיע לישראל ליפני המילחמה יכול לחזור לביתו, אך רק מי שהיה לו כרטיס הלוך יכול לחזור, וזו היתה הזדמנות יחידה לחזור לביתם, מי שלא חזר בהזדמנות זו היה צריך לקבל אישורים לחזור וזה נימשך גם לאחרי המילחמה. לא היה להורייך בררה אלה להשאיר אותך כאן איתנו ולחזור לביתם שבקוריאה-" סיפר אלון, אביה המאמץ, "אבל אל תחשבי שהם הפקירו אותך!" התפרצה רינה, אמא המאמצת של סול "אחרי שניגמרה המילחמה הם חזרו כדי לקחת אותך אך המדינה לא אישרה להוציא אותך משטח המדינה עד שתגיעי לגיל שבו תוכלי לבחור לבד עם את רוצה לעזוב או להישאר"
"אך הוריך לא ויתרו" המשיך אלון "הם ניסו הכול אך לא הצליחו"
"לכן הם השביעו אותנו שכשאת תגיעי לגיל 12 אנחנו נספר לך את כל האמת, ותוכלי לחזור לביתך המקורי" סיימה רינת את הסיפור וליטפה את ידיה של סול שהיו על השולחן, רועדות. מעניה זלגו דמעות היא לא ידע מה לעשות, כל המידע החדש הזה עשה לה בלגן שלם בראשה "אני צריכה זמן לעקל את הכול" אמרה סול, רועדת כולה. "מתוקה שלי, אנחנו תמיד כאן, ותמיד ניתמוך בך לא משנה איזה החלטה תחליטי בסוף, אנחנו נקבל הכל!!" אמרה רינה וחבקה אותה חיבוק אוהב וחם
"אני רוצה למצאו אותם" אמרה סול לתוך החיבוק האוהב של אימה המאמצת "אני רוצה לדעת מי הם" בכתה "אנחנו נעזור לך" אמר אביה המצאץ והצתרף לחיבוק.

אחותה הקטנה של סול, אדל, בת ה-5, עמדה כל הזמן הזה מאחורי הקיר והקשיבה לכל הסיפור של אחותה, שרק עכשיו הבינה שהיא בעצם מאומצת "סול.." אדל קראה בקול חלש, רצה לאחותה הגדולה עם דמעות בעניים והתנפלה עליה בחיבוק "את לעולם תישארי אחותי הגדולה" אמרה בתוך החיבוק וחיזקה אותו "אני יודעת" אמרה סול וחיבקה בחזרה את אחותה הקטנה "ואת תמיד תישארי אחותי הקטנה והאהובה שלי"

🤓ofir🤓