פרולוג:
יום אחד. יום אחד אני איעלם למקום אחר שבו אף אחד לא ימצא אותי. הזיכרונות יפרחו ממני כמו בלונים, ואני אשאר מרוקנת. אני לא אדע מי הייתי או מה עשיתי, אלא אשאב למערבולת שחורה של ריק... יום אחד זה בטוח יקרה.
תמיד חייתי במחשבות שאחיה לנצח,ברור. מי לא חושב ככה?! אבל למדתי שלחיים יש תוכניות אחרות... כשראיתי את החלום שלי מתפוגג לנגד עיני. באיטיות שכזו, עם הרבה כאב. בכיתי. אני זוכרת שבכיתי. אבל בשקט, בלב, בלי שאף אחד ידע.
ובכל זאת...
איך אני מגיעה למצב שאני עומדת מולו, רוצה לספר לו מה אני מרגישה – ומשום מה כל החיים שלי עוברים לפניי, כמו סרט? – אין לי מושג. נדמה לי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא פשוט לעמוד שם ולהסתכל עליו, בלי לומר כלום.
החיוך שלו מלטף אותי. הוא טוב. טוב מידי בשבילי. יותר טוב ממני זה בטוח. ולפתע, המילים שלו מעירות אותי.
"תזכרי" הוא לוחש לי, "את מיוחדת"
"לא" אני עונה לו, "לא. אני אחת כמו כולן."
הוא מפנה את המבט שלו מעיני ואני לוקחת צעד אחורה, נרתעת ממנו. היד שלו גולשת בשיערו הזהוב, היפה, זה שכולם קנאים לו... והוא עדיין לא מביט בי, כשאני עומדת ככה, לידו. שותקת. זה מרגיש מוזר. הוא לא מדבר.
פתאום הוא מסתובב אלי ואומר : " האמת היא שאת טועה."
אני מסתכלת עליו בשתיקה ולא מבינה מה הוא אמר הרגע, אבל במקום לומר עוד משהו, הוא מתקרב אליי, צמוד, היד שלו מרפרפת על פניי. את שיערי הוא מלטף ומזיז בעדינות, ורגע לפני שזה קורה הוא לוחש לי :" אם היית כמו כולן, לא הייתי בוחר דווקא בך."
הוא אמר את זה רגע לפני הנשיקה.
לא הייתי מוכנה לזה. זה הגיע כמו מכה של ברק, מהר וחזק. אני לא יודעת כמה זמן היינו ככה, אבל הדבר היחיד שעלה לי בראש לא היה איך להתנשק או מה לעשות- אלא משפט אחד שחזר על עצמו שוב ושוב כמו תקליט שבור : " הוא אוהב אותי. הוא באמת אוהב אותי."
אבל אם זה סיפור מהאגדות, אני בטוח לא אהיה הנסיכה.
* * *
