Once upon a teddy bear 🐻 ( Hebrew )

5

מרגע שעזבו את הבית, נאמג'ון לא יכול היה לעצור את הרגשת ההחמצה בליבו.
הוא לא רצה שיעזוב.
הוא לא רצה שיחזור לבית שלו וישאיר אותו לבד.
פתאום, הוא מצא את עצמו מפחד בפעם הראשונה..
הוא פחד לחזור לבית הזה- הבית שיראה ריק ומוזר בלעדיו עכשיו..
וכשהם היו כבר קרובים לכתובת שג'ין נתן לו, נאמג'ון אפילו חשב על להסיט את האופנוע מהמסלול ולהסתובב חזרה לבית שלו.
אבל הוא עצר את עצמו.. הוא היה בטוח שהרגשות לא הדדיים.. לפחות לא לבינתיים.
הוא צריך להיות סבלני איתו, להיות עדין יותר מהרגיל..
לכן, הוא פשוט נסע לאט, מנסה למשוך מספיק זמן כדי לחרוט בזיכרונו את ההרגשה של הידיים הארוכות של ג'ין סביבו ושל הלחי שלו שלחוצה על הכתף שלו בעדינות, בשלווה.
השלווה שלו עשתה גם את נאמג'ון שליו יותר מתמיד.
הוא פחד מהרגשות האלה- הם היו עמוקים מידי בשביל מי שהוא שלא הכיר זמן רב או לפחות מספיק זמן..
אבל, הוא לא היה אחד שנתן לפחדים שלו לעצור אותו, אלה דווקא להניע אותו.
הוא פשוט הלך עם הזרם, ועכשיו, הוא היה שמח שבחר לעשות זאת ולהקשיב לאינטואיציה שלו.
בסופו של דבר, הוא החנה את האופנוע ממש מול בניין שנירא ישן בדיוק כמו האחרים סביבו-ישנים, רעועים והוא גם ידע כמה הדירות היו צפופות וכמעט לא ראיות למחיה- הוא הכיר את החלק הזה של העיר- והוא ידע שזה לא היה חלק שמבשר טובות.
מסתובבים שם גנגסטרים, ולעיתים קרובות יש מעשה אלימות, שודים ופריצות.
יש גם סוחרי סמים באזור לפי מה שאומרים, בקיצור, זה היה חלק מסוכן ומפוקפק בעיר.
אבל זה לא הדבר היחיד שהדאיג אותו..
הבניינים האלו היו בכלל ישנים ועמדו להתפורר ולקרוס ורק המחשבה עליו בדירה קטנה, חנוקה ולא בטוחה כמו כנראה מה שהוא כרגע הסתכל עליו, גרמה לליבו להתכווץ בבהלה.
הוא לא רצה לתת לו להתקרב לשם.
ומרוב שהוא היה שקוע במחשבות האלה, הוא לא שם לב שג'ין ירד מהאופנוע עד שהוא הרגיש את המושב שלו מעט קופצני, ואת האופנוע כולו נוטה לאחר שאיבד מעט מהמשקל שסחב על עצמו עד עכשיו.
אז הוא סובב את פניו אחורה מיד, וצפה בו לכמה רגעים מנסה להבין איך להוריד את הקסדה מראשו.
רק אז הוא התעורר לגמרי מהמחשבות שריחפו במוחו, מכבה את האופנוע לגמרי ומוריד את רגלית התמיכה, קם ממעל לאופנוע במהירות ואז ממהר לעזור לו.
הוא שחרר בעדינות את הרצועה, מרים את הקסדה מראשו וצופה בו מסדר את השיער במהירות.
הוא תלה את הקסדה על אחת מידיות האופנוע ונשען על האופנוע בנונשלנטיות, מביט בג'ין בחיוך קטן, מרגיש איך הלב שלו שוב נמס רק מלהסתכל את הבחור הזה.
"אני לא רוצה לתת לך ללכת" הוא התוודה בפניו, מושך אותו מהמעיל אליו וממהר לכרוך את זרועותיו סביב הבחור המתוק, מפחד שיחמוק ממנו אם לא יחזיק בו.
ג'ין הרים אליו מבט מהוסס, מבויש שגרם לחיוך שלו להתרחב מרוב שהיה מתוק, מצליח להמיס אותו שוב לגמרי.
"למה?" ג'ין הביט בו בהיסוס עדין, מעט מבולבל.
"כי אני אתגעגע אליך... והשכונה הזאת לא כל כך בטוחה, אני לא רוצה לתת לך להישאר בה לבד" המשפט הזה הזיז לג'ין מה שהוא בלב.
הוא תהה אם זאת הדאגה שתמיד חמד בעמקי ליבו אבל מעולם לא ביקש אותה או ציפה לה.
משום מה, הוא מצא כל ווידוי כזה- עם כמה שניסה להכחיש ולהדחיק את זה במוחו- כמתוק ומנחם באופן שגרם לו להרגיש אחרת.
זה לא יצא אצלו כמו מהפה של אחרים.
זה לא היה כי הוא הרגיש רע עבורו.. זה היה פשוט בגלל שהוא...הוא לא בטוח מה הוא היה.. אבל זה פשוט לא היה אותו הדבר עם האחרים.
הוא גרם לו להרגיש איתו בנוח ממש מהר.
"נאמג'ון?" ג'ין מלמל את השם של הבחור שמולו בפעם הראשונה, הטון שלו מהוסס..
נאמג'ון מיהר להמהם בשאלה, ליבו מקפץ בהתרגשות למשמע השם שלו שיצא מפיו.
"אנחנו מבססים את מערכת היחסים שלנו על כנות?" הוא השאיר את הבחור מולו מופתע וחסר מילים.
לקח לנאמג'ון כמה רגעים ארוכים להבין שהוא באמת אמר את זה וגם התכוון אליו.
"כן" הוא ענה בכנות.. בערך.
ג'ין הנהן, נראה שהוא חושב לרגע.
"אם ככה, אז אני רוצה שתדע שאני לא לגמרי אדיש כלפיך" הוא מלמל במבט מושפל, בביישנות, בצורה כל כך מתוקה שהנשימה שלו נעצרת.
המבטים שלהם נפגשים, וג'ין מעניק לו חצי חיוך קטן.
"איך אתה מצפה ממני לרצות לעזוב אותך עכשיו?" הקול של נאמג'ון כמעט רועד.
הוא לא רוצה לשחרר אותו עכשיו בכלל.
אם לפני זה הוא השלים עם העובדה שמתי שהוא הוא יצטרך לשחרר, עכשיו הוא לא יכול היה אפילו לשאת את המחשבה בשום צורה.
"אני גר פה כבר הרבה זמן, כלום לא יקרה" ג'ין נאנח, משחק באצבעותיו בביישנות, לא בדיוק יודע איך הוא אמור להתנהג עכשיו.
להתוודות בפניו אפילו באופן המרומז הזה.. היה קשה עבורו.. והדבר היחיד שהקל עליו היה הכנות שנאמג'ון הפגין מפניו.
זה נתן לו מעט ביטחון לעשות את אותו הדבר.
הוא רצה להיות הוגן איתו- כי הוא היה טוב אליו ונתן לו הרגשה בטוחה , מיוחדת..
הוא הודה בפני עצמו שהוא אוהב את הקרבה אליו ואת המילים שנהג להגיד לו.
הוא היה מאוד מיוחד בעיניו.
נאמג'ון נאנח, מושך אותו קרוב לחיבוק- לא כמו עד עכשיו, כשלכד אותו בין זרועותיו.
אלה ממש חיבוק.
ג'ין הניח את ראשו על כתפו וחיבק אותו מסביב לכתפיו ברפיון, נאנח אנחה עמוקה.
"אז אתה מתכוון לספר לי למה אתה לא תלמיד?" נאמג'ון שואל בטון שליו, לא רוצה שיקבל את הרעיון הלא נכון.
"לא אמרת שג'ונגקוק סיפר לך?" ג'ין מחזיר במעט בלבול.
"הוא אמר כמה דברים, אבל השתדלתי לא להקשיב כי רציתי לשמוע את זה ממך כשתרצה לדבר" נאמג'ון משיב בטון שקט ונעים
"אה.." ג'ין ממלמל בהבנה
"אם ככה.. אפשר לדחות את השיחה הזאת?" 'לתמיד?' הוא מוסיף במוחו בהתחננות.
נאמג'ון נאנח בחיוך, כל כך שמח על ההתקדמות ביניהם שהוא מוכן לוותר לו לבינתיים.
"אוקי" הוא מהנהן.
"אבל בתמורה אתה צריך להביא לי את מספר הפלאפון שלך" הוא לא יכול לעצור את עצמו מלהשתמש בזה רק מעט 'נגדו'
ג'ין מתיישר, אבל לא מתרחק, משפיל מעט ראש לכיסו בזמן שידו מושכת את הפלאפון שלו משם- ככה הוא גם נותן לנאמג'ון יכולת לזהות את החיוך הקטן שעל שפתיו באור תאורת הרחוב הקלושה.
"בסדר" ג'ין משיב במעט שעשוע- האמת שהוא ידע שזה יגיע מתי שהוא- הוא פשוט לא ממש ידע באיזו צורה.
הוא מושיט לו את הפלאפון לבסוף, שאותו נאמג'ון לוקח בשמחה ומסמס לעצמו.
"אתה לא הולך להיפטר ממני בזמן הקרוב" הוא מזהיר בחיוך ממזרי.
"לא תכננתי לעשות דבר כזה ממילא" ג'ין מחזיר בשובבות, חיוך קטן על שפתיו כשהוא לוקח חזרה את הפלאפון שלו ומתרחק.
"אז.. כנראה שנדבר" ג'ין נפרד בחיוך, מנפנף בידו לפחות פעמיים ואז מסתובב ללכת.
"אני אחשוב עליך" הוא שומע את הבחור שמאחוריו מדבר בקול מעט רם, בביטחון.
וזה משום מה ממלא אותו בהתרגשות.
הוא מחייך וממשיך ללכת ונכנס לבניין שלו, עולה לבית שלו ומתכונן לישון.
ורוצים לדעת סוד קטן?
החיוך לא יורד לו מהפנים באותו לילה משום מה- והוא מנסה לישון, אבל ההתרגשות שמבעבעת בו משאירה אותו ער.