Once upon a teddy bear 🐻 ( Hebrew )

6

זה היה בוקר אחרי לילה ארוך- ג'ין היה עם אמא שלו עד מאוחר ובסופו של דבר נרדם..
כבר כמה ימים ברצף הוא עבד ועזר לוי ללמוד- עד כדי כך שהוא שכח כמה פעמים ללכת לאמא שלו..
אז אתמול הוא החליט פשוט להישאר איתה כמה שיוכל ובסוף נירדם.
זה היה בוקר שונה מבקרים אחרים בבתי החולים האחרים.
כשהוא קם, הוא הרגיש את אמא שלו מלטפת את ראשו- אז הוא התיישר מיד ושפשף את עיניו בחיוך.
"בוקר טוב אוממה" הוא חייך אליה ברכות.
"בוקר טוב" היא חייכה אליו חזרה.
הוא התקרב עם הכיסא שלו למיטה שלה , יד אחת ליטפה את ראשה, מסיטה את שיערה מפניה- היד השנייה החזיקה בידה שלה בחוזקה.
"איך את מרגישה?" הוא מלטף את ראשה בעדינות, לאט לאט, בסבלנות שאין לה קץ.
"בסדר" היא משיבה קצרות, שולחת את ידה ומלטפת את ראשו בעצמה
"אל תזוזי יותר מידי, שזה לא יזיק לך" ג'ין נאנח, מרים מעט את שולי השמיכה שמכסה אותה בניסיון לכסות אותה טוב יותר ואז חוזר להחזיק בידה.
"אני מצטערת שהשארתי אותך להתמודד עם כל האחריות הזאת לבד.." היא נאנחת במעט עצב
"אני רוצה שתדע שאתה הגיבור שלי" היא אומרת לו בכנות, בקול צרוד שמזכיר לו שהיא צריכה לאכול ולשתות.
אז הוא מסתכל מסביב לחדר ונפגש במדף לידו בבקבוק מים שהוא מגלה שהם קרים וכריך שמתברר שהוא עדיין חמים שהוא יודע שמוכרים בקפטריה למטה.
"קחי" הוא פותח עבורה את הבקבוק ומושיט לה לשתות, אבל היא מסרבת, מנידה בראשה
"אמורים להביא לי ארוחה עוד עשר דקות לחדר" היא דוחפת את הבקבוק אליו בעדינות.
"אז מי השאיר את זה פה?" ג'ין מבולבל
"בטח אחד הרופאים, או הצוות של המתלמדים.. הם יודעים שרוב המטופלים פה לא במצב כלכלי טוב והם נדיבים מאוד- הם עושים כאלה דברים מידי פעם.." נראה שהיא נזכרת במה שהוא
"תראה מה אחת המתמחות היפות הביאה לי" היא עוזבת את ידו לרגע ומחטטת המגירה שבשידה שליד ראשה מצידה השני, לבסוף מוצאת אותו ומושכת אותו.
ג'ין צוחק כשהוא רואה שזאת שרשרת שכשמדליקים את התליון שלה בצורת כף היד שעושה ' פיס' היא מפיצה אורות בכל מיני צבעים..
"אוממה" הוא מכסה את עיניו כשהיא מאירה על פניו, הטון שלו מתלונן.
"אתה הולך לעבוד היום בסוף?" היא מכבה את השרשרת ומביטה בו עכשיו
"כן" הוא מחייך אליה חצי חיוך קטן
היא מהנהנת
"רק תזכור שאם יכולתי, הכול היה נראה אחרת" היא נאנחת בדכדוך
"איי אוממה" הוא מתלונן שוב
"אני יודע את זה, זה לא שבחרת להיות חולה.. מה נכנס בך היום עם הדיבור הרגשני?" הוא לוקח את השרשרת ומתעסק בה בראש מושפל, מרגיש רע על שהיא מתחילה פתאום להתנצל.
"אני יודעת שאתה שונא את זה אבל מה אני אמורה לעשות?" היא מכה את כתפו כשהוא מושך בכתפיו כמענה לדבריה- והוא נרתע אחורה בבהלה
"למה זה?" הוא שואל אותה בכעס
"כי אתה פרחח" היא מחזירה בכעס מזוייף, מכה אותו שוב
"מא!" הוא מתלונן כמו ילד קטן- אולי בגלל שהוא באמת ילד קטן- הילד של האמא היקרה שלו..
"תראו אותו מעמיד פנים שהוא כזה קשוח בפני אמא שלו" היא מסתכלת עליו בעיניים מצומצמות.
ג'ין נאנח, לא עונה- נשאר שקט למשמע הדברים שלה.
"יום אחד אתה לא תצטרך לטרוח כל כך יותר- אם זה יהיה לטוב או לרע- יום אחד אתה תיפטר מהזקנה המטורללת שלך" היא פורעת את שיערו והוא מסתכל עליה במבט קריר, מסדר את שיערו.
"אל תגידי את זה" הוא פתאום רציני.
היא נאנחת
"אתה יודע שאני לא פה לנצח" כן, הוא יודע.. והוא השלים עם זה.. אבל משום מה זה נראה כאילו היא הצליחה לנחש היום חלק מהמחשבות שהשאיר כמוסות ועמוק בבטנו.
הוא מהנהן
"אבל כל עוד את כאן, אל תדברי על זה.. בואי ופשוט נהנה מהזמן שנותר" הוא מבקש, מחייך אליה את החיוך הכי אופטימי שלו..
והיא מחזירה לו בחיוך קטן, מלטפת את לחיו
"גדלת לי מהר מידי.. היית צריך לגדול מפונק יותר" היא נאנחת בעצב, נראה שהיא עומדת לבכות
"תפסיקי עם זה" ג'ין שונא כשהיא מענה את עצמה
"אני אוהבת אותך" היא לוחשת בקול רועד
"אם לא הייתי דואגת לך ואוהבת אותך- לא הייתי חושבת על מה היה אם.." היא מזיזה את הפוני שלו מעיניו בעיניים רכות ומלאות חיבה.
"אתה לעולם תהיה הגיבור שלי, ילד.. תזכור את זה.. בסדר?" הניצוץ בעיניים שלה שהבזיק רק לרגע הוא דבר שילווה אותו מעכשיו עד לסוף החיים שלו..
"אני אזכור אוממה" הוא מחייך אליה בעיניים רכות, מוחה את הדמעה שנמלטה מאחת מעיניה בעדינות.
"אל תבכי, זה מעציב אותי" הוא מלטף את ראשה
"אז תבטיח לי שתעשה מה שהוא למען עצמך- עוד כשאני חיה- כדי שאני אראה אותך נהנה ולא רק נשאר דבוק אלי כמה שאפשר" היא מבקשת, אוחזת בידו ולוחצת אותה
"אני רוצה לראות אותך גם מאושר.. לא רק פה ליד המיטה שלי בבית החולים..
אני לא רוצה שהדבר היחיד שתראה - כמו בכמה השנים האחרונות- זה אותי דועכת מול העיניים שלך" היא מסבירה בשלווה.
ג'ין פתאום נזכר בהצעה של ג'ימין ווי.. והוא נעצר.
אז אולי זה היה טוב שהוא הסכים? אולי זה יהיה בסדר?
"כמה חברים הציעו לי לצאת איתם מחוץ לעיר בתחילת החודש הבא האמת.." הוא ממלמל בהיסוס
"הסכמתי.. אבל זה לשבוע ואני חושב שעדיף שאני לא.." אמא שלו עוצרת אותו
"תלך" היא קובעת בנחישות
"כן, אבל.." היא מרימה יד ועוצרת אותו מלדבר
"ביקשתי שתלך.. נכון?" היא שואלת, גורמת לו לסגור את פיו ולשתוק.
הוא יושב וחושב על כך, אבל גם אם יש בו חלק שמסכים איתה- הוא פשוט לא מרגיש שלם עם ההחלטה.
"אני לא מסוגל להשאיר אותך לבד.." הוא מדבר בכנות
"תפסיק לחשוב עלי ותתחיל לחשוב על עצמך" היא נוזפת בו
"אני לא אהיה מסוגל להשאיר אותך פה לשבוע שלם לבד" הוא מניד בראשו
"אני לא לבד, אמרתי לך, יש מתמחה יפה שתמיד באה לבקר אותי ויש לה גם חבר שלפעמים מגיע..
הם אחראיים עלי אז הם מנצלים את זה כדי להיות רוב הזמן איתי..
אל תסתכל עלי בכזה פקפוק אני תמיד הייתי ילדה פופולרית" אמא שלו מתבדחת.
"הם זה לא הבן שלך" הוא לא יכול לכעוס עליה, אז הוא נאנח בתסכול במקום.
"נכון- הם לפחות עושים קצת כיף.
ולהזכירך, הם מתמחים שכנראה רואים גופות כמה פעמים ביום.
ואתה, עם אמא שעדין חיה, ולא חי בכלל" היא מעט מזלזלת
ג'ין מחייך חצי חיוך, מניד בראשו למשמע האופטימיות הזאת שלה..
"בסדר.." הוא נאנח
"אז אני אלך" הוא מהנהן אליה בחיוך קטן.
"אבל תבטיחי לי שאם תצטרכי אותי, תגידי לי. ואם מה שהוא יקרה את תתקשרי ואם משעמם לך אז את יכולה אפילו לסמס ואני תמיד אחזיר תשובה הכי מהר שאוכל" הוא מסתכל עליה בשאלה, כאילו מבקש ממנה אישור אם הבינה.
היא מהנהנת בחיוך
"הכול בשביל הילד שלי" היא קורצת לו והוא צוחק, מסתכל על השעון שלו ונעשה מופתע.
"אני צריך ללכת עוד מעט.." זה עצוב איך שהזמן חולף מהר כל כך..
"אז לך, אל תדאג לי יותר מידי" היא מבקשת בחיוך.
הוא מהנהן אליה, מחזיר חיוך ועיניו מתרככות למראה האישה היפה הזאת..
"אני אלך עוד קצת אוממה" הוא מנשק את מצחה
"אל תגרשי אותי עדיין" הוא מניח את ראשו ליד ידה ומחייך כשהיא מלטפת את שיערו בחיבה, כמו שלימדה אותו לעשות- לאט ועדין..