Once upon a teddy bear 🐻 ( Hebrew )

12

ביום שאחרי נאמג'ון היה במקלחת וג'ין ישן עדיין במיטה עד ששיחת פלאפון העירה אותו.
זה היה הפלאפון של נאמג'ון- וג'ין פחד שזה יהיה מה שהוא חשוב או רציני, אז הוא ענה, מקווה שזה לא יפריע לו.
"הלו?" למשמע הקול הזה.. ג'ין החוויר, מתיישב במהירות על המיטה שעליה הוא שכב עד כה בישנוניות.
כעט הוא היה ערני לגמרי, מבולבל.
"אתה שם בני? זאת אני.. רק רציתי לדעת אם תבוא היום" ג'ין לא ידע איך להכיל את זה.
הוא לא ידע מה לחשוב על הקול של אמא שלו שבקע מהצד השני של הפלאפון.
"אני מקווה שג'ין הסכים להישאר איתך, אני דואגת" היא השתעלה, משאירה את ג'ין להחוויר עוד יותר.
הוא ניתק את השיחה, מנסה למצמץ את הדמעות שעמדו בעיניו ונשם עמוק.
אז כל זה היה רק מזימה? בדיחה?
הוא באמת אוהב את ג'ין או שהוא רק שיתף איתה פעולה?
ממתי בדיוק הם מדברים? נשמע שהם קרובים.
ממתי הם מכירים? ואיך? ולמה- למה הוא לא סיפר לו? מה יש להסתיר?
אולי רגשות לא כנים? מה קורה פה?
נאמג'ון בדיוק יצא מהמקלחת, רואה את ג'ין ישוב על המיטה עם הפלאפון שלו ביד...
הוא לא חשב על זה הרבה, רק בירך אותו
"בוקר טוב" הוא אמר בשלווה
"התקשרו אליך" ג'ין ענה לו לא כרגיל- מה שגרם לנאמג'ון להסתובב ולהבחין בהבעתו המבולבלת ובפניו החיוורות מידי.
זה עורר בו פחד.
"מי התקשר?" הוא שאל בקול שהכריח אותו שלא יצא רועד.
"אמא שלי" ג'ין ענה בקול רועד, מנסה לרסן דמעות שכבר גלשו על לחיו.
היה שקט. שקט מפחיד. ונאמג'ון הרגיש כאילו תקעו לו סכין בלב.
הוא רצה לספר לו עוד מההתחלה על הכול- אבל הוא פחד ואפילו לא ידע ממה- הוא פשוט לא ידע איך להגיד לו את זה.
"חשבתי שביססנו את היחסים שלנו על כנות" הקול השברירי של ג'ין בעודו בוכה גרם ללב של נאמג'ון להישבר.
"הייתי כנה תמיד.. אבל לא ידעתי איך לספר לך את זה כי אני יודע כמה אתה רגיש לגביה" נאמג'ון פחד. הוא פחד לאבד אותו והוא הרגיש שזה הולך לקרות בדיוק עכשיו.
זה נראה כאילו ג'ין ספקני פתאום, מתנועע באי נוחות ונראה כמו שנראה כשרק הכיר אותו- חשדני ומרוחק..
בהלה החלה להתפתח בחזה של נאמג'ון למראה הפרצוף שלו ושינוי הגישה שלו.
הוא ידע מה עומד לבוא וניסה לחשוב מה לעשות.
"עכשיו אני יודע" ג'ין קם מהמיטה, לוקח את התיק שלו ואורז בתוכו את המטען של הפלאפון שלו – ממש לא אכפת לו שהוא בפיג'מה או שהוא יאחר לעבודה אם יעדיף את האוטובוסים.
הוא פשוט לא רוצה לראות אותו עכשיו. הוא לא סומך עליו.
"מה אתה עושה?" נאמג'ון התפלל שהוא לא יעזוב. לא ככה, לא עכשיו.
"הולך לעבודה" הוא ענה בקרירות בחזרה- בטון שגרם לנאמג'ון לצמרמורת.
"תתלבש ואני אקח אותך, אל תמהר" הוא רצה להגיד לו שלא יברח ממנו. שלא יתמודד עם זה לבד. שישאל אותו מה שעל ליבו. שידבר איתו.
במקום זה.. כל מה שיצא הוא משפט עלוב וחסר תועלת.
"אני אוותר" ג'ין מלמל כמו שנהג לעשות כשרק הכירו- גורם לנאמג'ון לרצות לבכות.
"אל תהיה כזה" נאמג'ון ניסה לאחוז בג'ין- הוא רצה להגיד לו שלא יפחד, שיכעס כתאוות נפשו, שיכה אותו שיעשה כל דבר שעולה על רוחו.. רק שיתקשר איתו במקום להיהפך לקר ומרוחק.
הוא רצה להגיד לו שהוא כאן כדי להחזיק אותו ולדאוג לו.
הוא רצה להסביר לו.
אבל הוא שוב נכשל.
כי ג'ין פשוט דחף את ידו משלו וחלף על פניו, פותח את הדלת ויוצא.
באותו הרגע נאמג'ון באמת פחד.
באותו הרגע הוא הבין שהוא עלול לאבד אותו עכשיו.
אז הוא יצא אחריו.
הוא רדף אחריו עד לתחנת האוטובוס בקור בפיג'מה בדממה.. ורק כשהוא התיישב בתחנה נאמג'ון התיישב מולו על קצות אצבעותיו ברגליים מכופפות והסתכל עליו- הנער היה שכל כך אהב, שנראה עכשיו שבור לב ומיואש- דמעות כיסו את פניו ונראתה בעיניו אי הנוחות והמועקה.
הניצוץ שנאמג'ון כל כך אהב בעיניים בגדולות והמתוקות האלה נעלם. וזה דיכא אותו.
"תיתן לי להסביר בייבי- אל תהיה כזה" נאמג'ון אמר בייאוש, מרגיש איך הגרון שלו נחנק כשג'ין אפילו לא טרח להסתכל עליו. במקום זה הוא קם ועלה על האוטובוס- משאיר אותו שם לבהות בספסל שעליו לפניי כמה רגעים ישב עליו.
ואז נאמג'ון הבין שהוא איבד אותו.
הוא הבין אותו. הוא הבין את בעיות האמון שלו. הוא ידע שהוא היה צריך לספר לו. הוא ידע שהוא התנהג ככה כי היה לו אכפת. כי הוא אהב אותו. כי נאמג'ון פשוט אכזב אותו.
נאמג'ון ידע שג'ין אהב את הכנות שלו. הוא ידע שזה מה שהפתיע אותו בכל פעם מחדש- הבוטות בה הוא השתמש כדי לבטא את האהבה שלו אליו.
והוא רצה להיות כנה עד הסוף. הוא באמת רצה... אבל הוא לא ידע איך.. המצב של ג'ין תמיד היה לא ממש יציב- וזה אף פעם לא היה הזמן הנכון לדבר על זה.. הוא רצה- אבל הוא פשוט לא היה יכול.
וגם עם כל התירוצים האלו, הוא עדיין היה אשם- לא משנה מה.
הוא ידע שהוא היה צריך לספר לו.
והוא הבין עד כמה ג'ין היה רגיש. במיוחד אליו ואל אמא שלו.
הוא ידע שהוא לא ציפה לזה ממנו ולכן התאכזב.
זה גרם לנאמג'ון לרצות לבכות.
הוא חזר הביתה והרים את הפלאפון שלו, מסרב לוותר על הדבר שהכי אהב עכשיו בעולם ולעולם יאהב יותר מכל דבר אחר.
הוא רצה לכתוב לו כל כך הרבה דברים, להסביר לו הכול, אבל במקום זה פשוט כתב כל מה שרצה להגיד לפני כן:
"אני כאן בשבילך, רק תענה" הוא שלח בפעם הראשונה, כשדמעות התחילו לחנוק את גרונו.
"אל תכעס, אל תהיה כל כך קר.. רציתי לספר לך.. אבל פחדתי שככה תגיב.
אני מצטער"
"אני אוהב אותך" הוא התפרץ בבכי שלא היה יכול להישאר בפנים..
הוא הרגיש רע. הוא הבין שהפר את ההבטחה שלו. הוא ידע שזה שבר לג'ין את הלב. הוא ראה כמה זה כאב לו כשראשו נח על המשקוף ההוא בתחנה כשישב והתעלם ממנו..
הוא ידע שהוא עשה את הדבר היחיד שיכל לגרום לג'ין אי פעם לכעוס עליו.
הוא דפק את הכול.
הוא ידע.
הוא רצה כל כך לחבק אותו עכשיו, להרגיע אותו, לנגב את הדמעות מהפנים שלו ולהסביר לו הכול.. במקום זה, הוא ישב על הרצפה בחזרו ובכה, הפלאפון שלו בידו .
הוא ישב לכמה רגעים בשקט לפני ששיחה נכנסה.. הוא הכיר את המספר הלא מזוהה בעל פה.
"אומוני" נאמג'ון לא יכול היה לעצור את עצמו מלבכות.
"הוא גילה" הוא ניסה לאסוף את עצמו אבל באמת לא הרגיש שהוא יכול.
"זה היה הוא שלא ענה לשאלות שלי בבוקר?" היא נאנחה
"כנראה" נאמג'ון ענה בקול צרוד, נאנח.
"אל תדאג יקירי, רק תן לו זמן- ג'ין הוא סלחן, הוא יבין שלא עשית את זה מתוך כוונה רעה. הוא חכם" היא ניסתה להרגיע אותו- אבל נאמג'ון ידע שזה יהיה יותר מורכב- ושאסור לו לוותר עד שזה באמת יגמר.
"אני לא הולך לוותר עליו בכל מקרה. לא תהיה לו ברירה" נאמג'ון מנסה להתבדח.
הוא באמת שומע בתגובה צחקוק מהצד השני של הקו.
"תבוא היום ונדבר, נחשוב על מה לעשות ביחד. אני לא רוצה שהוא יישאר לגור שם. הוא צריך אותך.
החברים של ג'ין ספרו לי כמה טובים אתם יחד.. אני רוצה שיהיה לכם טוב. לשניכם. באמת" היא מדברת בכנות, ברוגע.
"אני מקווה שיהיה בסדר בסוף" נאמג'ון נאנח..