Once upon a teddy bear 🐻 ( Hebrew )

13C(finale)

ביום שאחרי ג'ין התעורר בבהלה.
הוא הרגיש כאילו ישן זמן רב ולרגע חשב שהוא ממש מאחר לעבודה.
עם זאת, כל הבהלה התפוגגה כשעיניו פגשו בחדר הגדול, המרווח והמוכר.
ג'ין חזר להניח את ראשו על הכרית ונאנח בהקלה, מסתובב ונשכב על גבו בזהירות, מתכווץ מעט מהכאב החד שתוקף אותו, ואז מרשה לעצמו לבהות לכמה רגעים על התקרה בשלווה, חושב על כל מה שקרה ביומיים האחרונים ומחייך.
"אני שמח שאת במקום טוב יותר, אוממה" הוא לחש בשקט, נזכר בפניה היפות שתמיד היו מחויכות- עיניים שלה, שתמיד היו אופטימיות..
היא הייתה אימא מדהימה. גם אם היא חשבה שלא..
היא הייתה האימא הכי טובה בעולם והוא לעולם לא היה מחליף אותה באחרת.
ועם המחשבות המתוקות האלה הוא נושם עמוק, מתיישב לעתו ומסתכל סביב על החדר המעט מבולגן.
הוא לא בדיוק מבולגן.. זה פשוט שהארגזים עומדים ליד הדלת ומפרים את האסטטיות היפה של החדר- ואז ג'ין נזכר בנאמג'ון ונבהל.
הוא עזב בלי להגיד? למה הוא לא פה?
ג'ין ממהר לעמוד ומסדר את הפיג'מה שלו במהירות, רץ כמעט לדלת ויוצא החוצה, מסתכל סביב במעט פחד.
אבל הכול מתפוגג כשהוא שומע קולות מחדר האוכל – קולות של בחורים מהחבורה שכנראה יושבת סביב השולחן ואוכלת.
הוא מחייך לעצמו, שמח שהם חזרו להיות בקשר.
הוא התגעגע לכולם. הוא באמת היה אסיר תודה שהם לא השאירו אותו לבד.
הוא לא רצה להישאר לבד..
ג'ין מציץ מהכניסה על החברים שלו מדברים- הם באמת יושבים מסביב לשולחן וצוחקים, מעבירים זה לזה דברים בזמן שהם אוכלים ומדברים להנאתם.
"ג'ין?" נאמג'ון שם לב לנער שמציץ עליהם בחיוך מין הפתח.
הוא התעסק בחצי השעה האחרונה בלשלוח מבטים לפתח כול כמה דקות בתקווה שהוא יופיע.
ג'ין יוצא ממחבואו כמענה, מחייך אליו חיוך מתוק ונפנף בידו לכולם.
"בוקר טוב" הוא מברך את כולם בקול רגוע.
"איך אתה מרגיש?" ג'ימין הוא הראשון למהר ולדאוג לו.
"אני מתאושש לאט.." ג'ין עונה בחזרה בשלווה, מביט בכולם בשמחה.
"אני שמח שאני לא צריך להיות לבד עכשיו" הוא מוסיף בכנות, מפתיע את כולם בפתיחות שלו.
"גם אנחנו שמחים לתמוך בך.." ג'ימין עונה בחזרה, מחייך אליו.
"בוא ותשב" הוא מניח כיסא בינו לבין נאמג'ון שישב לידו עד כה, טופח על המושב בעודו מתיישב על הכיסא שלו, צופה בו מתקרב לכיוונם- אבל הוא לא מתיישב עם זאת- אלה מתכופף ורוכן לכיוון נאמג'ון, מפתיע אותו בנשיקה קטנה על השפתיים.
"בוקר טוב" הוא לוחש לו בחיוך קטן, רק אז מתיישב בכיסא לידו ומניח את ראשו על כתפו, מחייך כשהוא מרגיש את נאמג'ון כורך את אחת מזרועותיו סביבו ומניח נשיקה על ראשו.
"ישנת טוב?" נאמג'ון לוחש לג'ין בשקט, מביט בבנים ששולחים להם מבטים סקרניים מדי פעם.
"פחדתי כשלא ראיתי אותך כשהתעוררתי" ג'ין מודה, מרים אל נאמג'ון מבט.
"אני מצטער" נאמג'ון לא יכול שלא לחייך אליו, פוגש במבטו ומסיט את שיערו מעיניו בעדינות, נהנה מהקרבה שלהם אחרי כל כך הרבה זמן בו התפלל שהם יהיו שוב יחד.
הם מביטים זה בזה לזמן מה- וג'ין חושב שזה מצחיק שהמבט שפעם הוא נרתע ופחד ממנו בשל האינטנסיביות והתחושה האינטימיות שבאה איתו- נהפך להיות אחת הסיבות הכי גדולות שבגללן הוא התאהב בנאמג'ון והיום העיניים האלה הן מהדברים האהובים עליו ביותר בחזותו של נאמג'ון.
"אתה הולך לספר להם היום?" נאמג'ון דיבר בשקט- הוא ידע שג'ין יקשיב לו בסופו של דבר וידבר על זה כשיהיה מוכן- אבל הוא רק צריך שזה יהיה בזמן שלו.
"אתה תעזור לי?" ג'ין מניח את ידיו על הירך של נאמג'ון, נשען עוד לכיוון נאמג'ון.
"תמיד" נאמג'ון לוחש בחזרה בחיבה, מנשק את ראשו אין ספור פעמים, מחזיק בו חזק ונהנה מהשלווה הזאת שתוקפת אותו כשהוא מריח את הריח שלו, מלטף את השיער שלו, מביט היישר בעיניו ונהנה מהניצוץ הזה שבהן.
הוא התגעגע לנוכחות שלו. הוא התגעגע לכל כולו. הוא שמח שהוא בטוח ושהוא מתחזק.
"אתם נראים קרובים יותר משהייתם" ג'ונגקוק לא יכול לשתוק. הוא סקרן מידי.
"אנחנו באמת קרובים יותר" ג'ין אומר בשלווה, מפתיע את נאמג'ון בחוסר הפחד שתקף אותו בזמן האחרון.
"כמה קרובים?" ג'ונגקוק מתגרה בו, מנסה לדלות ממנו עוד מידע.
"שתוק" נאמג'ון לא אוהב את השאלות האלה. הוא יודע שגם ג'ין לא.
שניהם לא אוהבים שאלות שנשאלות עם רמיזה מינית או בנימה חטטנית וכדומה.. הם אוהבים שהדברים שלהם נשארים ביניהם בלי לדבר על זה עם עוד אנשים.
"בואו נשחק משחק" ג'ין מתיישר בכיסאו, אחת מידיו עדין נחה על ירכו של נאמג'ון בעודו מביט מסביב לשולחן.
"שני שקרים ואמת אחת" הוא נוקב בשם המשחק ברוגע, שולח לנאמג'ון המחייך מבט- מבין שהוא הבין לבד לאן הוא חוטר.
"אתם צריכים להגיד שלוש עובדות על עצמכם- מה שהוא שקרה לכם, מה שהוא שעשיתם.. כל דבר שאתם יכולים לחשוב עליו.
צריכים להיות 2 שקריים ורק אחד אמתי..
כולם יכולים להמר מה שקר ומה האמת אבל מי שמדבר צריך לבחור אדם אחד שיבחר מה מבין הדברים הוא האמת- אם הוא טועה- זה תורו- אם לא, הוא בוחר את האדם הבא שידבר" ג'ין מסביר, מנסה להעריך בדבריו כדי להכין את עצמו.
הוא לא בטוח איך זה יתגלגל.. אז הוא חושש.
"המשחק לא הולך ככה" וי מציין, מביט בג'ין בשאלה.
"המצאתי לו חוקים חדשים" ג'ין מחייך אל וי בחזרה, מסתכל על כולם בהיסוס.
"מי רוצה להתחיל?" הוא שואל, מסתכל על חבריו שמעבירים מבטים בין האחד לשני.
"אני אתחיל" וי מרים יד, מחייך במעט התלהבות.
"אוקי, תגיד שלושה דברים- שני שקרים ואמת אחת ותבחר מי שהוא אחר כך" ג'ין מזכיר לו את הכללים.
"אמ.." וי מהסס, חושב לעתו על הדברים שהוא יגיד.
"אני מפחד מהחושך" הוא חושב טוב על מילותיו
"אני מאמין בבתולות ים" הוא מוסיף בזהירות
"או שאני לא יודע לרכוב על אופניים" הוא משלים את שלושת הדברים שלו בחיוך.
"ג'ימין, אני בוחר בך להחליט" הוא מוסיף זמן קצר לאחר שהוא נזכר.
"זה חייב להיות החושך" ג'ונגקוק ממלמל.
"אני דווקא חושב שזה בתולות הים" יונגי מושך בכתפיו.
ג'ימין מביט בכולם וחושב בזמן שכמה מהאחרים מדברים, שוקל את האפשריות.
"לדעתי אתה פוחד מהחושך" הוא אומר לבסוף, נראה מהוסס וממהר להביט בוי.
וי מעניק לו חיוך בתשובה.
"לא, האמת הייתה בתולות הים" וי מחייך בניצחון.
"מה?" ג'ימין נראה מיואש.
"זה הגיוני אבל, ג'ימין.." יונגי מדבר שוב.
"תחשוב על זה, אתמול הוא נכנס איתנו לדירה של ג'ין ואסף איתנו את הדברים.
שחכת שהדירה הייתה חשוכה? הייתה הפסקת חשמל באזור הרי" יונגי מסביר באופן הגיוני
"נכון" ג'ימין נאנח, מרגיש מטומטם על שלא זכר
"אני לא מבריק במצבי לחץ" הוא ממלמל בתסכול.
"טוב, עכשיו תורך" וי קוטע אותו מלשקוע ברחמים עצמיים וג'ימין מזעיף אליו פנים בתשובה.
"בסדר.." הוא עונה בזעף, מתחיל לחשוב ברצינות.
"קיבלתי פעם נכשל במבחן, היה לי כלב כשהייתי קטן.." הוא מסתכל על כולם מסביב, חושב.
"המשקפיים שאני משתמש בהן הן לראיה מקרוב" הוא משלים
"וג'ין אתה צריך לענות על זה" ג'ימין מביט בג'ין- שנבהל קצת מכמה מהר זה הגיע אליו.
"אה.." אולי הוא יענה נכון- הוא לא בטוח, הוא לא ממש זוכר..
"אני יודע שהמשקפיים זה שקר, אין למשקפיים שלך מספר" ג'ין מנסה לפסול את מה שנראה לו לא נכון.
"אולי הכלב הוא הנכון" ג'ין לא היה יכול לדמיין את ג'ימין מקבל נכשל
"זאת התשובה הסופית שלך?" ג'ימין שואל, בוחן אותו..
"אה.. כן.. נראה לי" ג'ין משיב.
יש לרגע שקט לפני שג'ימין מחייך, מצחקק.
"לא, הנכשל היה הנכון מבניהם" הוא מודה בחיוך, מביט במבטים במופתעים של כולם בשעשוע.
"ביסודי הייתי תלמיד פחות חזק.. זוכר?" ג'ין וי וג'ונגקוק הופכים פחות מופתעים, נזכרים רק אז ומרגישים מטופשים מעט.
אבל יונגי והוסוק עדין מופתעים..
כולם מעבירים מבטים בין האחד לשני לרגע ולאחר זמן מה ג'ימין פוצה את פיו.
"ג'ין, טעית, תורך" הוא מכריז בחיוך.
"אוקיי" ג'ין ממלמל בחזרה, שולח מבט חטוף לנאמג'ון לפני שהוא מתחיל.
"אה.." הוא לא יודע אפילו איך לנסח את זה..
"אני שונא שוקולד מריר" הוא ממלמל
"נכנסתי פעם לוויכוח אלים בבית הספר" הוא יודע שכולם ישללו את זה ממילא בגלל הדרך בה הוא אומר את זה .
"עזרתי לילדה לא להידרס" זה היה נשמע נורא, הוא ידע את זה..
אבל איך הוא היה אמור לנסח את זה בדיוק? הוא באמת לא היה בטוח בעצמו באותם רגעים.
"הוסוק, אתה תצטרך לענות" הוא לא ממש יודע למה דווקא אותו הוא בחר- הרי הוא היה קצת פחות מעורב, שקט מרגע שהמשחק התחיל..
הוסוק מתיישר בכיסאו בתגובה.
"מה שוב היו האפשריות?" הוא ממלמל- מאזין לוי וג'ימין שחוזרים בשבילו על מה שג'ין אמר.
"האחרון לא נשמע הגיוני, גם הראשון לא.. כי ג'ין אוהב קפה- אז הוא אמור לאהוב מריר.. מצד שני, מתי אי פעם הוא נכנס לוויכוח אלים עם מי שהוא?" ג'ימין נראה מהוסס.
"אפשר כבר להבין לבד מהניסוח שלו 'וויכוח אלים׳ שהוא מעולם לא הגיע לשם" יונגי מגחך.
"לדעתי זה השוקולד" ג'ונגקוק מחליט.
"גם אני חושב" וי מצטרף, תומך בדעתו של ג'ונגקוק בהחלטיות משלו.
"מה איתך ראפמון?" ג'ימין שואל את נאמג'ון בסקרנות.
"אני לא יכול לדבר כי אני יודע מה מהם נכון" נאמג'ון מוריד מעצמו אחריות.
"אני חושב שוי וג'ונגקוק צודקים. הראשון הכי סביר" יונגי נאנח, ממשיך לחשוב על הדברים.
הוסוק, מהצד השני, בוחן את תגובותיו של ג'ין בלי שישים לב.
הוא רואה את הדרך שבה הוא מתכווץ בחוסר ביטחון למשמע הדברים, הוא מרגיש שמה שהוא פשוט שונה בנימה שלו..
הוא יודע שמה שהוא קורה מלהסתכל עליו ועל נאמג'ון.
"אני מהמר על הדעה הלא פופולרית" הוסוק מביט היישר לנאמג'ון שמרים אליו גבות בהפתעה.
"מנעת ממישהי להידרס" הוא מחכה את הניסוח- מבין על פי האופן בו גם נאמג'ון וגם ג'ין עוצרים כדי להסתכל עליו- שהוא צדק.
"בולשיט" ג'ימין ממלמל
"זה לא הגיוני אבל" וי מניד בראשו.
ג'ין נהפך לחסר ביטחון למשמע התגובות. הוא מפחד שלא יאמינו לו.
"תאמינו או לא, הוסוק הוא היחיד שצדק מבינכם" נאמג'ון מחליט להתערב, יודע מה ג'ין מרגיש.
הבנים בחדר נראים ספקניים עדין- אז ג'ין מסיט את מבטו ומביט במקום זה בנאמג'ון..
"הוא הציל מי שהיא מלהידרס. הוא קפץ לכביש ומשך את שניהם החוצה מהטווח סכנה" הוא מדבר ברצינות, בכנות, יושב בנינוחות ומלטף לאט את גבו התחתון של ג'ין שמביט בו בהיסוס.
"אני יודע שזה נכון כי אני ראיתי את זה קורה" הוא נועץ את מבטו בעיניו של ג'ין.
"והילדה הזאת הוא הציל הייתה אחותי הקטנה" מיד לאחר מיכן יש שקט, כולם מופתעים ולא בטוחים אם זה נאמר בכנות או כחלק מבדיחה.
"רגע.. מה?" ג'ימין הוא הראשון שמפר את השקט שמשתרר לזמן די ארוך.
"מתי לעזאזל זה קרה?" הוא לא יודע למה הוא נוטה להאמין לזה.. אבל זה פשוט ככה.
"למה קשה לכם כל כך להאמין?" הוסוק הוא זה שעונה במפתיע., מתעצבן מהמבטים ההססניים.
"עם כמה שג'ין עדין וסבלני לרוב.. יש לו את הדחפים האלה שלא רואים הרבה פעמים כשהם קורים- אבל הם מתפרצים מפעם לפעם.
אני חושב שאחרי שראיתי איך הוא אסף את עצמו אחרי המוות של אמא שלו- איך הוא ליכד את כולם יחד..
זה גרם לי להבין שיש בו יותר ממה שאנחנו רואים" הוסוק מביט בכולם במעט כעס
"וזה מה שהוא ונאמג'ון יודעים. דברים שאנחנו עדין לא יודעים ואולי גם לא נדע" הוא מדבר בביטחון, הוא לא נראה מצטער או מהסס.
"רגע.. ברצינות?" וי מסתכל על ג'ין המהוסס, שמביט בכולם בזהירות לפני שהוא מהנהן.
"אבל אל תעשו מזה עניין, סיפרתי לכם את זה רק כדי להיות כנה אתכם" הוא מדבר בשקט.
"רגע.. אבל איך זה קרה? אתם מוכנים להסביר לי?" יונגי רק עכשיו מצליח להגיב.
ג'ין מביט בנאמג'ון בהתחננות, ממש לא רוצה להתמודד עם לספר להם את זה.
הוא כבר מובך מהמבטים, הוא כבר שונא את היחס המוגזם שנותנים לזה..
"ככה נפגשנו בפעם הראשונה" נאמג'ון מספר
"הכרנו לפני בית הקפה" הוא מודה באמת.
"הייתי בדרך חזרה מטיול קטן עם אחותי.. היא רצתה ללכת לבקר את אבא שלי אז הלכנו ביחד לכיוון המשרד שלו.
מתי שהוא היא שמה לב שהדובי שקניתי לה באותו יום נעלם.. כנראה נפל לה.." נאמג'ון בודק אם ג'ין רוצה להמשיך, אבל ג'ין מניד את ראשו קלות, כמעט באופן בלתי מורגש, מרגיש לא בנוח כרגע.
"בכול מקרה, לזמן מה חיפשנו אותו ביחד, אבל מתי שהוא כשהסתכלתי לכיוון שלה, שמתי לב שהיא כבר לא לידי.
חיפשתי אותו כמו מטורף, צרחתי את השם שלה והייתי צריך לרוץ עד לכביש ההוא.." נאמג'ון מחייך, נשען אחורה על כיסאו הנינוחות.
"היא הייתה באמצע הכביש, הדובי היה דרוס כבר והרוס.. אבל היא לא רצתה לוותר עליו, היא אוהבת דברים שאני קונה לה- והיה לה חשוב למצוא אותו" נאמג'ון מניח את אחת מידיו על ירכו של ג'ין בכדי להרגיע אותו.
"חשבתי שהיא הולכת להידרס. הייתי רחוק מידי מהכביש למרות שהייתי יכול לראות אותה.. והיו כל כך הרבה אנשים שגם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול לעבור אותם כדי להגיע אליה.." הוא נאנח
"ואז הוא קפץ משום מקום לכביש..
לא ראיתי אותו.. הוא פשוט יצא מבין האנשים בריצה, הרים אותה מהכביש כשהיא מחזיקה בדובי ונפל על הגב שלו בצד השני של המדרכה, איתה בידיים שלו.." נאמג'ון מביט בבחור שהוא כל כך אוהב בהערכה, באהבה.. המון אהבה.
"המכונית שכמעט דרסה את שניהם הייתה ככה קרובה מלמעוך אותם" הוא מחווה בידו על המרחק הקטן.
"הוא נפל כי כנראה הרגל שלו הסתבכה או התעקמה מהלחץ והריצה.. בגלל זה הקרסול שלו הייתה נקועה" נאמג'ון מחבר עבור כולם את החלקים.
"רגע.." ג'ונגקוק כמעט מתחיל לשאול שאלה- אבל אז משתתק.
כולם משתתקים. מופתעים, לא יודעים מה להגיד.. איך מגיבים לדבר כזה?
"זאת התאונה שדיברת עליה בקשר לאחותך? בגלל זה לקחתם אותה לבדיקות?" יונגי מחבר את החתיכות, מביט בנאמג'ון מהנהן.
"אז למה לא אמרת לנו?" וי מביט בג'ין בשאלה, עדין מופתע לגמרי..
"כדי שלא תגיבו ככה.." ג'ין ממלמל בציניות.
"וגם כי לא רציתי שתדאגו- או שג'ונגקוק יפתח את הפה שלו לאמא שלי.. הוא נהג לספר לה המון דברים ולא רציתי שהיא תדאג סתם" ג'ין מדבר בשקט, מביט בנאמג'ון במבוכה.
"אז כל זה בינכם... התחיל מהדובי?" ג'ימין לא יודע אם לצחוק או לכעוס.
"הכול התחיל מדובי" נאמג'ון מאשר בחיוך שמלווה בהנהון, מלטף את גבו של ג'ין בעדינות.
"כל מה שהייתי צריך זה לפגוש בעיניים שלו. כבר אז ידעתי שזה מה שאני רוצה" נאמג'ון מודה, מרגיש את ג'ין נרפה קצת.
ג'ין מסובב את פניו ומסתכל עליו ברכות, נשען אחורה ומניח את ראשו על כתפו בנינוחות.. שמח שהוא היה שם כדי לספר לו את זה.
"אני מצטער שהיית צריך לדבר במקומי בסוף" ג'ין לוחש בשקט.
"אתה עשית את הצעד הראשון.. זה בסדר.. ידעתי שכנראה יהיה לך קשה לדבר- העיקר שלפחות עשית מאמץ.. ככה מתחילים" נאמג'ון מעודד אותו, לא כועס בכלל ואף גאה בו מאוד.
"בפעם הבאה שחתול נתקע על עץ ליד הבית שלי אני אקרא לך" יונגי מתבדח, גורם לפרץ של צחקוקים לבוא לאחר מכן.
"אם אני לא אהיה עסוק בלהציל את העולם, אני אבוא" ג'ין מרגיש נוח יותר כשנאמג'ון אוחז בו... כשהוא מרגיש בטוח כל כך..
כולם מחייכים אחד אל השני בתגובה- ממשיכים להתבדח זה עם זה- יוצרים אוירה קלילה וממשיכים לשחק במשחק.
זה מפתיע על ג'ין וגם מקל עליו- הוא פתאום מרגיש הרבה יותר בנוח עם כולם..
"תודה" הוא לוחש לנאמג'ון בזמן שהאחרים מתווכחים על האמת של ג'ונגקוק.
"בלעדיך אני חושב שבחיים לא הייתי מצליח להיות כזה קליל" יחסית למה שהוא היה בהתחלה- פצצת העצבים המהלכת עם מלא חרדות, פחדים, תסכולים וכעסים על הראש- היום הוא הרבה יותר רגוע ונינוח.
"תודה גם לך" נאמג'ון מניח נשיקה על שפתיו
"בלעדייך החיים שלי היו ריקים, משעממים וחסרי משמעות" הוא מחבק את ג'ין בחוזקה קרוב אליו, מפזר נשיקות אל הפנים והצוואר שלו לאט וברוגע.