התיישבתי בישיבה מזרחית, מסתכלת עליו ברוך ומלטפת את פניו.
"זה בסדר גמור לבכות,אל תשמור את זה אגור בפנים"אמרתי בעודי מלטפת את האף הקטנטן שלו.
טיפה אחת זלגה על פניי באומרי זאת.
הוא חיבק אותי וקם,ממשיך במסעו בסופר העצום הזה כשהעגלה נראת מפלצתית בהרבה ממנו.
דני הצטרף אלינו מהצד,כורך את ידו על כתפיי.
"אני לא אמנע ממנו לחוות רגשות אתה יודע את זה נכון?גם כשזה בסופר בשעות העמוסות אנשים הוא צריך לדעת לבטא את עצמו,גם בחברתם של אנשים"אמרתי את דבריי לתוך מבטו.
"לא..זה היה דיי מדהים,אבל דיי חסמתם את הדרך לעגבניות וכמו שידוע זה מוצר צריכה בסיסי"אמר בגיחוך והידק את אחיזתו בי.
אלון קפץ לתוך העגלה בעזרת דני,משחק עם המוצרים,שואל לשמם.
"אוח זהו קילה,אני מתתת"צרח דני בחניון כשהוא מחזיק עלה.
'יש לי אח דיי בדרן' חשבתי לעצמי מגכחת,שכן מקצועו בערבים הוא להופיע בברים ולבדר אנשים,בכל סוג הומור שיש.
אלון טיפס מן העגלה לרצפת החניון,
'ועכשיו יש לי ילד פעלולן קטן מתוק שלייי' חשבתי בביצוע קול צורם.
הכנסו את הקניות לתוך הרכב השחור והקטן אך נוצץ שלנו.
"מלודי"נשמעה זעקה מתוך החניון.
הסתובבתי וכל מה שנראה לי היה דמות שחורה מתקדמת מתוך העלטה לכיווננו.
"מלודי"הוא צעק/צווח פעם נוספת.
"אהלן"הוא אמר מתנשף,מחזיק את חזהו כדי להתייצב.
"כן?..ומי אתה?"מצמצתי ושפשפתי את עיניי כדי לראות טוב יותר את פניו,לנסות להיזכר.
ולא..לא עולה לי מי זה,צלקת באחת מלחיו וחיוך דיי כובש.
תודה על הקריאה של הפרק הראשון!!אני מקווה שזה יהיה פרוייקט שיגיע לסיום ושיהיה לכם יום מקסים
YOU ARE READING
נסה אותי
Phiêu lưuמלודי היא אמא חד הורית לאלון.דמות מהעבר מעלה רגשות ודברים אחרים. (לול אני גרועה בתיאורים)
