השיבה לחיים

פרק ראשון כפול

פרק 1 – "שקר יפייפה"

דניאלה.

אני עומדת בכניסה למרפסת הגדולה והאהובה עליי מבלי יכולת להתיק את מבטי או להוציא מילה מהפה. בבריכה הענקית מולי אני רואה את התגשמות כל הסיוטים הכי מכוערים שלי. בעלי, אהובי, הגבר הכי מושלם עלי אדמות, דור שלי מתנשק בלהט עם מילי קדם, בת דודתי הצעירה. ידיו עוברות על גבה החלק וברגע של התעוררות מעוררת אימה אני מבינה שהיא בלי חזייה, אולי גם בלי חלק תחתון. אני מניחה יד על פי, מחניקה את הצעקה שמתחננת לצאת, או שאולי זאת בכלל ייבבה, אני לא יודעת. הוא מושך את שיערה לאחור ופיו יורד לנשק את צווארה, אני מתגנבת אל תוך הבית בבהלה לפני שהוא יספיק לקלוט אותי, מתקדמת אל חדר השינה הראשי בוילה המפוארת שלנו, חושבת בקדחתנות מה עלי לעשות. לא, אני יודעת מה אני צריכה לעשות, מה שאני לא יודעת זה איך. התיישבתי על המיטה באנחה כבדה והנחתי לדמעות לזלוג על פניי בחופשיות, מתעלמת מהאיפור שכה עמלתי עליו לפני שעתיים ובטח עכשיו כבר נהרס והפך את פניי לציור מלוכלך.

למה זה קורה דווקא לי, אלוקים? אני מרימה את מבטי לתקרה כמחפשת אחר תשובה. אני נזרקת לאחור ומתקפלת לתנוחת עובר, מרשה לעצמי להתאבל על כל מה שהיה לי ונגמר, על שנה מדהימה של שקר יפייפיה. דור אפללו. הגבר המדהים שלי. איך? איך לא ראיתי את זה קורה? כמה זמן נמשך הרומן הזה? האם בגד בי רק איתה? רק המחשבה על כך שהיה עם יותר מאישה אחת מזעזעת אותי ופותחת מחדש את סכר הדמעות.

****

אני יושבת על הספה בסלון, מריצה בראשי שוב ושוב את מה שאני עומדת להגיד לדור בשיחה גורלית שתקבע את המשך החיים שלי. סביר להניח לבד. וסביר להניח שאני היחידה שתתאבל על כל מה שהיה לנו והוא הרס.

"הנה המלכה היפה שלי" קול הבס הגברי של דור נשמע מאחוריי ורגע לאחר מכן ידיו חיבקו את גופי מאחור ופיו נשק ללחיי. התרוממתי במהירות והדפתי אותו מעליי, רואה את המבט בעיניו הופך לחסר הבנה. פתאום הוא נזכר להיות לי תמים. "תחסוך ממני את המילים שלך, אני יודעת הכל." אני מסננת בשאט נפש. אני נגעלת ממנו ואני רוצה שהוא יידע את זה.

"מה? יודעת מה, דני? על מה את מדברת?"

"אתה עוד מעז להיתמם?!" בא לי לשבור לו אגרטל על הראש, "אני יודעת הכל עליך ועל מילי!" אני יורקת בשנאה יוקדת, אני בטוחה שאם היה זה הגיוני הוא היה רואה עכשיו איך האש בעיניים שלי שורפת את שניהם.

"פאק.." הוא מלמל בשקט והתקרב לעברי, "תעצרי שנייה, דני... אני יכול להסביר, זה לא מה –"

"שלא תעז להגיד שזה לא מה שאני חושבת!" אני צועקת לעברו, "אין לך אלוהים?! גבולות? כבוד?! איך אתה מעז לעמוד מולי ולהגיד לי את כל הדברים האלה אחרי שראיתי איך מזמזת אותה בבריכה שלנו? בבית שלנו? בלי להתחשב באשתך! עד כדי כך אתה שונא אותי?" קולי נשבר במשפט האחרון והופך לייבבות רמות, דור מנסה להתקרב לעברי, לחבק אותי, להרגיע אך אני מרחיקה אותו. לא, הוא לא ייגע בי עוד. אני סיימתי עם הגבר הבוגדני הזה. "אל תיגע בי, חתיכת חלאה! אני לא יכולה להסתכל עליך יותר"