גם כשנשארתי לבד- לבי המשיך לפעום בקצב מטורף שלא הפסיק. בית החזה שלי כאב ושרף מבפנים בטירוף. השתגעתי אט-אט מבלי לעצור את עצמי- לא שניסיתי וזה פשוט קרה. זה עוד המשיך לחלחל לתוכי, איכשהו האמת הזו שמכה שוב ושוב כמו שהגלים מכים בסלעים. אני באמת אמרתי לה את זה? לא יכולתי לעצור בעדי, רק רציתי שתראה ותבין איך מעולם לא הייתי נאהבת כמו כולם, איך הקנאה הורגת ושוברת, ועל הדרך גם פגעתי בה? אולי זה באמת לא היה צריך לקרות, ואני כמו טיפשה פתחתי את הפה שלי.
לא הייתי אחת שנוטה להרגיש משהו, הייתי אטומה מכל מקום אפשרי, היחידה שאי פעם הרגשתי כלפיה משהו זו ליבי. כשהייתה בתקופה הכי מסריחה של חייה, תמיד הייתי שם בשבילה. לא עזבתי אותה לרגע, הרגשתי צורך להיות החברה הטובה- לתת לה הרגשה שיש מישהו שבאמת אוהב אותה. ולא שיקרתי שאמרתי שיש לי רק את ליבי, כי היא באמת הייתה, היינו תלויות אחת בשנייה- ועזרנו כשהיה צריך. עד עכשיו הצלחתי לעשות את זה, אך מה שקרה בנינו לפני שלוש שעות ולא יותר יהרוס הכל? אני מפחדת לעזוב אותה, שכל זה באמת יגמר יום אחד.
תמיד ניסיתי להראות לאחרים משהו שמעולם לא הייתי, השארתי רושם אחר לגמרי ממה שהיו חושבים עליי- לא ידעתי אם זה הצד הנכון; אבל זה הרגיש אמיתי לעשות את זה. מבלי שמישהו יכול לעצור אותי. כי לא היה אף אחד לעשות את זה, באותה תקופה אני וליבי היינו בריב; רבנו על שטויות, שטויות שכיום נשכחו ונעלמו כאילו מעולם לא היו שם. החלטתי על השינוי הזה כי ידעתי שזה יעשה לי טוב, או לפחות צריך לעשות לי. ההחלטות היו קשות, ואני מסובכת ומבולבלת עם עצמי- אך בכל זאת נשארתי על הקרקע וידעתי שמתישהו תגיע הנפילה שתשבור את השיא. למזלי זה עדיין לא קרה.
אם אנשים היו באים ושואלים אותי- "נכון את מאושרת?" הייתי עונה ש'כן', שקר וכזב. זה בכלל לא נכון, אני מאושרת כשדברים מתחילים להסתדר, שחיוך מידי פעם עולה על השפתיים שלי. זה רק רגע קטן שיגמר, יחלוף, כאילו מעולם לא היה קיים. אני לא באמת מאושרת, מעולם לא הייתי או חשבתי שאהיה.
אז שלום לכם, אני מורגן לה אנח'לס, אני בת שבע עשרה, ואני בסך הכל נערה פשוטה שרוצה חיים נורמלים. זה הדבר היחיד שאני מבקשת.
אני והוריי היינו אפשר לומר בקשר טוב, עם אימא שלי יותר. היא תמיד הבינה אותי, ניסתה להקשיב להכל, לכבד אותי ולקבל אותי. אהבתי אותה יותר מידי, כי היא הייתה הכל בשבילי; האימא המושלמת והתומכת. היא תמיד אמרה לי משפט- "אנשים יבחרו לפעמים לא לקבל אותנו, בגלל שאנחנו שונים- עושים דברים שונים. אבל אין אימא שלא תקבל את הבת שלה בכל מצב, כי אני תמיד אקבל אותך. לא משנה מה את ומה תהיי."
היא עוזרת לי ברגעים קשים, קלים יותר, הכל מהכל.
את אבא שלי גם, אבל הוא היה שונה ממנה בכל-כך הרבה דברים. הוא היה דואג יותר לחיים שלי וממה שיצא ממני, שאהיה הכי טוב שאפשר. אני חושבת שהוא היה מתאכזב ממני אם הייתי באה ואומרת לו שאני נמשכת לבחורה. הוא רצה תמיד שאתחתן בחתונה אמיתית ואביא לו נכדים, קטנים וחמודים. לא רציתי לאכזב אותו, זה היה הפחד הכי גדול שלי לעשות את זה, אבל אין מצב שלא היה מקבל אותי. תמיד הייתי חשובה בשבילו, אני אוהבת אותו מאוד. יותר משאת החיים שלי.
"מורגן! הגעתי." קולה של אמי נשמע מהסלון, ישבתי ישיבה מזרחית כשאני על המיטה ומדברת עם ידיד שלי בטלפון, אומרת לו שאני כבר חוזרת, ומניחה את הטלפון לפני שאני קמה ויורדת במהירות למטה.
"היי אמא. הגעת מוקדם..." אמרתי בשקט. היא חייכה וליטפה את שיערי החום-שטני, פונה למטבח לפני שהיא מדברת. "כן. חברה החליפה אותי במשמרת לילה וחזרתי מוקדם מהרגיל." אני מהנהנת, והיא לוגמת מהכוס מים קרים שלקחה לעצמה והיא עדיין לבושה במדי בית חולים.
"אוקיי. אני חוזרת לחדר, נדבר אחר כך." והיא עושה הנהון קל עם ראשה לפני שאני פונה למדרגות ומתחילה לעלות- מתחמקת מהמבט של אמי שעקב אחרי כל תזוזה שלי.
***
YOU ARE READING
Social pressure (girlXgirl) ✔️
Historia Corta❞מתי יבוא היום שנוכל לצאת ולהגיד שאנחנו ביחד? זה כאילו כל השאר לא חשוב כי איתך זה מרגיש כמו אחד, מורגן.❝ ❞אני לא חושבת, הולי. ❝ שתי בנות, שני עולמות שונים. אף אחד לא חשב שהבנות האלה יכולות להיפגש ובדרך הכי לא צפויה שיש והכי לא מתאימה, שרגשות בין שני...
