היא עוד מביטה בי. לא מסיטה מבט. בוחנת אותי לעומק כמו שגבר מפשיט אותך במבטו. עיניה הירוקות, שדווקא לא יצאו אפילו קצת דומות לשלי, התעמקו בפנים שלי. בשפתיי הרועדות, אך עיניי הנוקשות שהראו כל-כך הרבה זעם כלפי האישה הזו.
המחשבות שלי מתחילות להיאבד. מסתבכות בעצמן. נאבדות ומאבדות חשק. לנסות להסתגל, ופעם אחת להיות אמיץ ולהגיד- "דיי." אבל זה לא עומד לקרות, כי לא אהיה מסוגלת אי פעם להגיד את המילה הזו מבלי שיקשיבו לי. הם הרי אף פעם לא מקשיבים.
והרוק שחונק את הגרון שלי ומונע ממני לנשום. כי אני לא מצליחה לנשום. הנשימות מהירות וקצב הלב לא ממהר אך עם זאת גם לא מספיק. זה אף פעם לא היה מספיק בשבילי. הייתי אחת שרוצה עוד, עוד מהחיים הדי לא מספקים האלה. אני מרגישה לא מספיק. שאני צריכה עוד. ורק עוד. ושוב ושוב זה ככה, לא מקבל החלטה מספיק עצמאית בשביל עצמו.
אני מרגישה רטיבות מתחת לעיניי. לא אהבתי לבכות, כלל לא. אהבתי להיות אטומה ואדישה מבפנים. זה הצליח לי לרוב, ולרוב לא. הייתי בסך הכל עוד קליפה רכה שרק מראה את חוזקה מבחוץ.
למה לאנשים קשה להבין את זה?! קשה להם להבין שאנחנו בסך הכל בני אדם. האם הרגשתי כבן אדם? כן. הרגשתי. אבל בן אדם ריק. לא שלם עם עצמו, פחדן, פחדן מהרגשות שלו. לא פחות ולא יותר. כמה קל.
והיא מדברת. קוטעת את כל המחשבות שפסקו שוב. איבדו את דרכן- "יש לך משהו להגיד על זה?"
ואני מנסה להבין האם היא אשכרה אמרה את זה עכשיו. נתנה שוב למחשבות לאבד את עצמן, לצוף מעל המים. אני לא מסוגלת להגיד משהו חוץ מכך שהיא מגעילה אותי ולמה היא קוראת לעצמה 'אימא'. "לא. למה שיהיה לי?! לא שהתכוונתי להמשיך לחיות כל עוד את פה. כי את הסיבה להכל. זה די קשה להבין את זה הא? שאת בעצם זו שגרמה לי לאבד את עצמי ולהצטער על כל רגע שאני חיה כאן."
היא שותקת. זה הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות. לטובת שנינו. עדיף. הלא כך? ואני מנסה לקרוא תשובות במבט שלה. אין שם כלום. אין הבעה. אין דאגות. הכל אפי אפי. היא שמחה לה בחלקה, ואני כאן, סובלת בחלקי ולאף אחד לא אכפת. כמה שזה צפוי.
"חשבתי שהפעם את תגידי משהו. הרי תמיד יש לך מה להגיד. בלי שכל ובלי דאגות. את קוראת לעצמך אימא שלי? אימא זו אחת שתקשיב לבת שלה, תנסה לקבל אותה גם אם זה קשה. מבחינתך זה מעולם לא היה קיים. לא ניסית להקדיש זמן בשבילי. מה שאני גם לא עשיתי אחרי כל הזלזול שאכלתי ממך, אפילו לו קצת טרחת לדאוג לי. רק לתחת שלך ובמה שטוב לך." ואז אני מרגישה את זה. וזה דבר שאי אפשר לשכוח. להעלים את הצריבה הזו שמהדהדת לי על העור. מתלווה לצלילי הכאב שנובעים מהפה שלי. ושוב לא אכפת לה, היא תמיד אהבה רק את עצמה. איזה מן אדם שפוי יכול לעשות את זה? עוד כמה דברים שאנחנו מעולם לא ראינו או ידענו עד שזה באמת קרה. וזה אמיתי לגמרי.
YOU ARE READING
Social pressure (girlXgirl) ✔️
Короткий рассказ❞מתי יבוא היום שנוכל לצאת ולהגיד שאנחנו ביחד? זה כאילו כל השאר לא חשוב כי איתך זה מרגיש כמו אחד, מורגן.❝ ❞אני לא חושבת, הולי. ❝ שתי בנות, שני עולמות שונים. אף אחד לא חשב שהבנות האלה יכולות להיפגש ובדרך הכי לא צפויה שיש והכי לא מתאימה, שרגשות בין שני...
