אם הייתי יודעת שזה כל כך קשה לדבר איתה, לנסות לפתוח את הנושא הזה, שבעצם בגללו הכל התחיל. היא לא מורידה את מבטה ממני, המיוסר שננעץ בפניי. עוברת לעיניי. כאילו צוללת לתוך הצבע האפור של העיניים שלי, קוראת הכל, כמו ספר שאף אחד מעולם לא פתח או הצליח לעשות זאת. זה אומר הכל בשבילי. זה באמת אומר הכל. ואני בתור נערה בת שבע עשרה, לא יודעת למה לצפות שכבר יקרה. זה משאיר אצלי אלף ואחת שאלות פתוחות, ציפיות, ותהיות עם עצמי. ובכלל עם החיים שלי. ואם הייתי אומרת שזה כזה קל, הייתי משקרת לעצמי. כל חיי שיקרתי. בעיקר לעצמי. כפי שאמרתי.
אני גומעת את רוקי למול המבט המשתוקק שלה. מתמזגת עם הכחול בעיניים האלה של הולי, הן כל כך יפות. והשקיות שמתחת לעיניים שלה, מראה על חוסר שינה של כמה שעות לפחות. הלוואי והייתי יכולה לעזור לה. אם הייתה לי את היכולת, הייתי עושה מעל ומעבר. להשאיר אותה מעל הקרקע כשהמים נשמטים. אני אהיה כמו חוף מבטחים בשבילה, אבל היא אוהבת להיאבק בגלים. להיאבק בעצמה.
"למה את עושה את זה?" היא לפתע שואלת. אני מוציאה כל מחשבה מיותרת מראשי ומרימה לעברה את עיניי, ואני נועצת אותן בפניה. אני שומטת את כתפיי, לא יודעת מה להגיד או לעשות. אני עדיין מבולבלת. אם זה עדיין מספיק, הייתי אומרת שכן. כל זמן שהוא רק מוסיף שוב ושוב. כמה צפוי. ועוד הכל שרק מעיק, האם אפשר עדיין? אפשר עדיין להישאר מבולבלת כל הזמן הזה ולהתיר ספק?
"עושה מה?" אני שואלת ישר ולעניין. היא מסדרת את שיערה למאחורי אוזנה עד שאני שמה לב למשהו מוזר. הוא קצר יותר. השיער השחור והארוך שתמיד הגיע עד לאמצע גב התחתון, כבר לא מגיע לשם. הוא מגיע עד כתפיה, ונעצר שם בגלים שחורים. "הסתפרת?" אני שואלת. היא מגחכת, מנידה לשלילה. "לא. גזרתי לבד. מה לא יפה?" היא שואלת בציניות ואז מורידה את החיוך שלה שהיה מזוייף מלכתחילה. "זה לא מה ששאלתי. הכל בסדר?" אני באמת דואגת עכשיו. "בטח שהכל בסדר. הרי תמיד הכל בסדר, לא?" אני מנידה בראשי.
"לא." אני עונה. "שום דבר אף פעם לא בסדר." זה נכון וזו האמת ואין לי איך להכחיש אותה. "תשובה נכונה," היא אמרה בציניות וממשיכה את דבריה. "אז למה את שואלת אם הכל טוב, אם את יודעת שלא?"
אני שותקת. אני קופאת. משותקת. לא מצליחה להגיד כלום. להסביר במילים דברים שלא ידעתי איך להסביר. "לא חשבתי אחרת. רק רציתי לוודא."
"אין מה לוודא כאן. את יודעת שכלום לא בסדר. ובכל זאת שאלת, אבל אוקיי, אסלח לך על זה." היא נשענת על הקיר ומעשנת סיגריה, שרק עכשיו שמתי לב אליה כי העדפתי להתרכז בפנים המיוסרות שלה.
"אולי דיי הולי? ולמה לעזאזל את לובשת בגדים ארוכים בחום הזה?" אני בוחנת את בגדיה. החולצה השחורה עם השרוולים הארוכים, והג'ינס הארוך. שחור גם הוא. "בשביל להסתיר. מה לא ידעת שלובשים בגדים ארוכים, זה כי רוצים להסתיר את מי שאתה? את הצלקות? את היופי המכוער שלך?" היא מביטה בי בתהייה. לא ידעתי למה זה הכאיב לי אבל זה הכאיב. לבי נדם במקום, מוות אילם, עוד שנייה מפסיק לפעום. עיניי נוצצות אך הדמעות לא שוברות אותי כי אני לא בוכה. "את אמיתית, הולי. תמיד היית. וצלקות? זה חלק מהעבר שלנו, הם חלק מאיתנו. ואת לא מכוערת. את גם לא מושלמת. את אמיתית. את אנושית. ואת הכל הולי." אני אומרת את זה פשוט בלי פחד. והיא עדיין נשארת עם אותה הבעה יבשה שלא מראה עניין. "אחלה של נאום. מורגן. אבל לפחות ניסית." היא מסיימת בדיוק את הסיגריה. מכבה אותה וזורקת על הרצפה הקשה.
YOU ARE READING
Social pressure (girlXgirl) ✔️
Cerita Pendek❞מתי יבוא היום שנוכל לצאת ולהגיד שאנחנו ביחד? זה כאילו כל השאר לא חשוב כי איתך זה מרגיש כמו אחד, מורגן.❝ ❞אני לא חושבת, הולי. ❝ שתי בנות, שני עולמות שונים. אף אחד לא חשב שהבנות האלה יכולות להיפגש ובדרך הכי לא צפויה שיש והכי לא מתאימה, שרגשות בין שני...
