זה הכל רגע של ממש.
ואני רוצה לדקה אחת להשאיר הכל בצד. הכל בצד, הרחק ממני. שומרת על הלב שלי לרגע בצד ונותנת לרגשות להתערבב לי בבטן. וזה מעולם לא היה שונה, לא פחות ולא יותר. והייתי רוצה שהזמן יתקן הכל. שכל מה שקרה עם ליבי- לא היה קורה. ואיך שפגעתי בהולי- לא היה קורה. שהכל לא היה קורה.
אך העולם מאזן אותנו על הקרקע, אנחנו ניפול לצדדים, אנחנו נמעד, אנחנו נשאר לעמוד. אך לעולם לא נוכל להישאר באותו מקום כל הזמן. ואני לא מתכוונת להישאר במקום הזה, אני פשוט ממשיכה הלאה ושוכחת מזה רק לרגע. נסחפת ישר לתוך הנשיקה שאני חולקת איתה.
אני מנשקת אותה בעדינות. הנשימות שלי חלשות, קטועות, מהירות. זה מתערבב עם האנחות שלה, האנחות החלשות שלה וזה גורם ללב שלי לקפוץ מהתרגשות במקומו.
מבעד לאנחות אני שומעת בכי מר. אני מתנתקת משפתיה של הולי, גומעת את רוקי בפחד ומרימה את עיניי אליה. היא צוחקת, לא הצלחתי להבחין אם הוא אמיתי, לא הצלחתי להבין כלום. ראייתי התערפלה, ולא ראיתי כלום בעד מסך הדמעות שלי.
היא הפסיקה לצחוק.
ועם כמה שזה מפחיד, שפתיי רועדות ולא מפסיקות. הלם. "זה היה טוב, מורגן. לא אשקר." היא מנגבת את הדמעות מלחייה. "אבל תגידי לי את, למה מרגישים ריקים כל כך?"
עיניי נוצצות. ואני מרגישה שאלף סכינים דוקרים את לבי. היא הביטה בי, שפתיה חתומות, ואני עכשיו לא מצליחה להבין מה באמת המסיכה האמיתית שלה. האם היא שבורה, הרוסה, כאובה, או ריקה בכלל.
אני לא יודעת מה לענות לה. אני באמת לא יודעת. אז אני פשוט שותקת. האם אני פחדנית? או שפשוט אין לי איך להזדהות, כי לא הייתי אמיצה מספיק בשביל להרגיש.
"אני לא יודעת, הולי." אני אומרת בכנות. היא מהנהנת. מסיטה את ראשה ממני, מסתכלת על האופק ועל האוויר הנקי. אבל הוא לא נקי. הוא מזוהם, והוא חונק את הריאות שלי. לוחץ עליהם.
השקט הזה. לא אהבתי אותו בכלל. הוא הזכיר לי מוות, כמו אלה שיושבים בדממה, מתאבלים על הבן אדם היקר שטרם איבדו. לא שאיבדתי מישהו, אך יכולתי להכיר את מקרוב. כמו שליבי איבדה לפני שנה את סבה, והייתי בהלוויה, לצד ליבי. בשביל שלא תהיה לבד, שלא תרגיש את הכאב התמידי שאוכל את הבטן שלך. הגעגוע, הצורך לראות אותו עוד פעם אחת נוספת.
"למה אף אחד לא יכול להרגיש כמוני? רק אני לבד בזה? וזה משגע אותי! ואני לא מצליחה כבר לנשום. והאוויר חונק את הלב שלי. אני לא מצליחה לשחרר, ואני פשוט... אני אבודה." קולה נחנק. והיא אמרה כמעט את כל הדברים שחשבתי עליהם, כמעט הכל. אני מצטערת, אני כל כך מצטערת, ורציתי להיות איתה. שלא באמת תרגיש לבד בזה, שאהיה שותפה לכאב שלה והריקנות ששורפת אותך מבפנים.
"אני רוצה לעזור לך, הולי. רק תשתפי אותי יותר, אולי אני לא מרגישה כמוך, אבל אני אנסה כל מה שאני יכולה." אמרתי בנשימה אחת. ואילו היא הנידה בראשה לשלילה ושלחה לי מבט קר. כזה שלא מהסס.
"אני לא צריכה את הרחמים של אף אחד. תאמיני לי שאני לא צריכה. ואיך תעזרי לי? אף אחד לא יכול. ואת יודעת את זה. אמרתי לך את אותו הדבר בשיחה הקודמת שלנו. ועדיין קשה לך להבין את זה?"
אני מבינה איכשהו. ואני חושבת שבאותו רגע המילים נאבדות. הלוואי והייתי יכולה לעזור לה, הייתי עושה הכל אילו הייתה לי אפשרות. זה לא כזה ניתן.
"אני באמת לא אומרת את זה מרחמים. אני באמת מנסה לעזור. למה את לא נותנת לי לעזור לך? אפילו קצת?" היא לא מגיבה. אך עדיין אומרת. "לא. את יודעת מה יעזור? אם כל זה יגמר. אני בספק אם כן, ואני בספק בכלל אם זה יקרה מתישהו, ובכל זאת- זה לא באמת משנה משהו." היא עונה. ואני מהנהנת, "אוקי. אז את פשוט מתכוונת להרים ידיים ולוותר?"
היא מושכת באפה. ואני כבר מבינה. היא לא מתכוונת להילחם על כל זה. היא רוצה לוותר, ואני רואה את זה מגיע והפחד מחלחל בי ואני מתחילה להבין.
"פשוט סיימתי." היא מניפה את ידיה ואומרת את זה בבת אחת. אני שותקת, מביטה בה בעוד היא הולכת ונעלמת מהחצר. מתירה אותי לבד, לחשוב עוד קצת. רק עוד רגע.
***
אז. אין לי מה להגיד כל כך. פשוט אגיד שאני מתנצלת שלא העלתי כבר קרוב לחודש פרק. פשוט מצטערת.
אבל יש לי עומס ואני כבר מתחילה מבחנים בקרוב. כנראה שלא יהיה לי זמן לעלות עוד פרקים בתקופה הקרובה.
מחר אני חוזרת ללימודים. באסההההה! אבל יום רביעי יוצאים לחופש, אז למי אכפת. לילה מקסים לכולם/ן :)
YOU ARE READING
Social pressure (girlXgirl) ✔️
Truyện Ngắn❞מתי יבוא היום שנוכל לצאת ולהגיד שאנחנו ביחד? זה כאילו כל השאר לא חשוב כי איתך זה מרגיש כמו אחד, מורגן.❝ ❞אני לא חושבת, הולי. ❝ שתי בנות, שני עולמות שונים. אף אחד לא חשב שהבנות האלה יכולות להיפגש ובדרך הכי לא צפויה שיש והכי לא מתאימה, שרגשות בין שני...
