נק' מבט כללית.
"למה אתה עושה לו את זה? למה אתה משקר לו? למה אתה מתעלל בו?" קאי שאל את צ'אניול.
"אני אוהב אותו, בכל ליבי. אני עושה את זה בגלל שאני אוהב אותו. זה הגיוני... נכון? אבל הוא לא אוהב אותי. הוא איתו, אני רואה אותם מחובקים מולי, מחזיקים ידיים ו... מתמזמזים מולי. זה פוגע בי, אז כן, אני מתעלל בו בגלל זה" צ'אניול הסביר.
"למה אתה לא מספר לו?" קאי שאל.
"אני לא יכול" צ'אניול אמר ודמעות החלו לצאת מעיניו.
נק' מבט צ'אניול.
סיימתי לדבר עם קאי והלכתי משם.
זה היום האחרון של הלימודים. אחרי זה, אני לא אראה יותר את באקהיון, או את מינסוק הבן זוג שלו שמחליט להופיע בכל מקום.
רציני?
סיימת את הלימודים לפני שנה.
למה אני כל הזמן מוצא אותך בבית ספר שלי? בשכונה שלי? בכל מקום שאני בו?
אתה שם.
אני שונא אותו.
אני לא אראה אותם יותר כי אני עוזב, אני נוסע לסין או יפן או לא יודע מה. אבל אני עוזב.
נגמר יום הלימודים המטומטם הזה, הוא הרגיש כמו נצח.
סוף סוף היה צילצול וברחתי משם, כמה שיותר מהר. שאף אחד לא יעצור אותי, שאף אחד לא יציק לי.
לקחתי את המפתח, נכנסתי למכונית שלי, התנעתי אותה וברחתי משם.
דמעות יצאו לי מהעיניים, הכל עלה לי לראש, שראיתי אותם, אותו, מולי. זה דיכא אותי.
אני אוהב אותו, באמת. לראות אותם מולי זה פשוט פוגע. יותר מידי פוגע.
נסעתי עד שהגעתי לאיזה פארק, יצאתי מהמכונית, נעלתי אותה והתחלתי ללכת קצת. אויר יכול לעזור לי... נראה לי.
באמצע הדרך ראיתי אותם, את באקהיון אהובי ואת מינסוק.
הם בכל מקום.
התקרבתי אליהם טיפה יותר, עיניין אותי על מה הם מדברים.
פתאום קרע על רגל אחת ושמעתי אותו אומר "אני יודע שאנחנו ממש צעירים, ושאנחנו ביחד רק שנה וחצי אבל אני יודע שאני אוהב אותך ואתה הכל בשבילי" זה היה זוועה לשמוע אותו אומר את המילים האלו.
אבל רציני?
רגע היא יסכים לזה?
באקהיון אל תסכים!!!
אתה בן 19!!!
פאקינג 19!!!
אל תסכים!!!
דמעות יצאו יותר ויותר.
מינסוק המשיך לדבר "ביון באקהיון, התנשא לי" הוא סיים.
הארבע מילים האלו שברו את הלב שלי.
באקהיון הסכים, הלכתי משם.
דמעות המשיכו לצאת.
הוא הציע לו נישואים!
באק הסכים!
הוא בן 19!!!!!
